לחץ להגדלה
עם אחיו ניסים ע"ה בבית הכנסת רבי מאיר
לחץ להגדלה
בדיקת חמץ-ערב ליל הסדר תשס"ה
לתמונות נוספות באלבום לחץ כאן
ר' משה שושן בבית החולים מספר על ערך לימוד התורה
(לחץ להצגה)
ר' משה שושן מספר על העליה לארץ ישראל
(לחץ להצגה)
ר משה שושן בחנוכת המבנה החדש של בית הכנסת ע"ש ר' מאיר בעל הנס
(לחץ להצגה)
ר' משה שושן מברך את נכדתו רעות בשמחת זבד הבת
(לחץ להצגה)
סרטון לזכרו של ר' משה שושן זצ"ל
(לחץ להצגה)
שיר למעלות אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי.עזרי מעם ה'
(לחץ להשמעה)
שירת העשבים
(לחץ להשמעה)
פיוט לסליחות כפי שר' משה שושן היה מפייט
(לחץ להשמעה)
פיוט לסליחות
(לחץ להשמעה)
תיקון הכללי ארז יחיאל
(לחץ להשמעה)
תפילה למשה איש האלוקים-ארז יחיאל
(לחץ להשמעה)
לקטעי אודיו ווידאו נוספים לחץ כאן
אלמוג שושן הדליק/ה נר לזכרו ב-03/08/2018: "אבא יקר הגעגועים מחמירים נזכור אותך לעד תנצבה".
 
אלמוג שושן הדליק/ה נר לזכרו ב-16/06/2017: "אבא יקר 12 שנים בלעדיך ואתה חסר לכולנו עם דברי התורה העצות הצחוקים נזכור אותך לעד".
 
לנרות זיכרון נוספים לחץ כאן
להדלקת נר לזכר רבי משה שושן, אנא מלא את הטופס הבא:
שם פרטי:
שם משפחה:
תוכן: (עד 120 תווים)
הדלק
נקה
לשליחת הודעה למכריך על אתר לזכר רבי משה שושן, אנא מלא כאן את כתובות הדוא"ל שלהם:
שלח
נקה
אם ברצונך לקבל הודעה בדוא"ל בכל פעם שאתר זה מתעדכן, לחץ כאן
יזכור 
http://www.izkor.gov.il/Tfilat_Izkor.aspx

אגרת המוסר 

אגרת המוסר
קריאת האגרת והכרת הרב משה שושן ממש מדגימה לנו את אורך חייו ואת התנהלותו
יהיה זכרו ברוך
ת.נ.צ.ב.ה










שמע בני וקח אמרי ומצותי תצפון איתך, אשכילך ואורך בדרך זו תלך וגו' אל תט ימין ושמאל וגו', כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם וגו' ועתה בני שמע בקולי צאי בעקבי הצאן הנביאים והחכמים ורעה את עצמך על משכנות אברהם יצחק ויעקב.

א.לעולם הוי זהיר בק''ש של ערבית, שהרי יעקב תיקן תפלת ערבית, שנא' ויפגע במקום וילן שם וגו' ואין ויפגע אלא לשון תפילה, ולעולם הוי זהיר להתפלל אותה בבית הכנסת עם הציבור שאין תפילתו של אדם נשמעת אלא במקום שהוא קבוע לתפילה, שנא' וישכם אברהם בבקר אל המקום אשר עמד שם את פני ה' ואין עמידה אלא תפילה, ויותר נשמעת בציבור שנא' הן אל כביר ולא ימאס ואומר פדה בשלום נפשי מקרב לי וגו' ומצות ק''ש היא אחר צאת הכוכבים כמו שדרשו רז''ל מן בשכבך ובקומך. ואם בב''ה יקראו את שמע קודם צאת הכוכבים, אתה אל תהי' קורא עמהם, וכשיעמדו להתפלל התפלל עמהם מן הטעם שאמרו, וטוב לך להתפלל עם הציבור משתסמוך גאולה לתפילה, ואתה כן תקרא ק''ש בעונתה. וכשיהיו הציבור קורין את שמע שלא בעונתה, ואתה אינך קורא עמהם, אין לך לדבר בדברים בטלים, כדי שלא תתפלל מתוך דברי' בטלים, אבל יש לך לקרוא עם ש''ץ הברכה בלא פתיחה ובלא חתימה, או שאר דברי תורה, ועל כל פנים צריך אתה לומ' עם הקהל באותה שעה פרש' ראשונה של שמע, כדי שתמנה בכלל המיחדים שם ה' יתברך.

ב.וכשתרצה לשכב על מטתך רחץ ידיך וקבל עליך עול מלכות שמים, וקרא פרשה ראשונה של שמע בעטיפת הראש, ויושב בסתר עליון עד כי אתה ה' מחסי וברכת המפיל חבלי שינה מעיני, כמו שתקנו הראשונים ז''ל, ושכבת וערבה שינתך, והקיצות בדברי תורה תהא שיחתך, ובהם יכוונו מחשבותיך, הזהר שלא תפנה לבך רע ומר, אלא תהרהר במי שמשיב את נפשך לגופך, ותחשוב בתורתו ומצותיו וחוט של חסד ימשך עליך ביום.

ג.כשתקום ממטתך תבדוק נקביך ותרחץ ידיך ותברך על הנטילה בנשיאות כפיך שנא' שאו ידיכם קדש וברכו את ה' וברכות אלהי נשמה,

ד.תחלת דברי פיך סמוך לנטילה, תודה לאל על חזרת נשמתך לגופך, ועל התירה מאסריך ועל לבישת בגדיך, ועל הכנת מצעדי רגליך, ועל שעשה לך כל צרכיך ועל שלקחך לחלקו לעבוד עבודתו, ועל הכל תברך תכף לנטילה כהוגן ובתיקון.

ה.אברהם אבינו תקן תפלת שחרית, שנא' וישכם בבקר ועל כן יש לך להשכים בבקר, ותחלת מעשיך תתעטף בטלית ותתעטר בתפילין, ותחילת מצעדי רגליך לב''ה תשתחוה בכניסתך, ותאמר ברינה לבוראך בעטרה ברינה תברך בעטרת תפארת אשר בראשך, ואני ברוב חסדך וגו'.

ו.ולעולם הוי זהיר במצות ציצית ותפילין, כי מי שקורא ק''ש זולתם כאלו מעיד עדות שקר בעצמו, ומי שמקיים שתי מצות אלו, הוא מקיים מה שאמ' הפסוק והלכת בדרכיו, ואשרי בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.

ז.בשבתך בב''ה תכין לבך תקשיב אזנך, ראה כי אתה יושב בבית מקום קדוש ומקודש, נהוג בו יראה גדולה, וקדושה, וכבוד, משעה שיתחילו לומר ברוך שאמר עד שישלים ש''צ סידור כל התפילה, דבר לא יהיה לך עם אדם, אפי' בדברי תורה, ובשום ענין לא תדבר, כי אם בזמירות ובברכות ובתפלה כל דבריך.

ח.וצריך החזן להסדיר התפלה, ואתה אינך מדבר, השמר אל תפן אל און, אלא תהי' קורא כל ברכה וברכה עם ש''צ מלה במלה בלחש, ואל תהי חותם, שלא תוציא ברכה לבטלה, אבל תענה אמן אחר חיתום ברכה מפי החזן, אמן בפה מלא, ומלה שלימה לא חטופה, ולא קטופה ולא יתומה, ובזה תהא זהיר מאד שימתין את האמן משעה שיתחיל החזן תחילה כל ברכה וברכה ולחשוב באותה ברכה עד שיסיים אותה החזן, ואז תענה אמן, ושכרך יהיה גדול בעולם הזה, ובעולם הבא תבוא שעריו לאלתר, שנא' פתחו שערים ויבוא גוי צדיק שומר אמונים כד''א ואביו שמר את הדבר, אל תקרי אמונים אלא אמנים.

ט.וכה תעשה: כשיתחיל החזן לומר את הקדיש, שלא תדבר בשום דבר אלא שתהא צופה וממתין עד שיסיים החזן לומר ותענה אמן יהא שמיה רבא, מברך בברכה אחת בקול גדול ובפה מלא, וכך ארז''ל שלא יהא מפסיק בטעם פסק בין רבה למברך, אלא צריך לאומרו בטעם מקף, והוא מורה על ענין נכבד ועיקר גדול בטעמי הברכות, כי אין צריך להפסיק בין משך הברכה וה' המקבל יתברך ויתעלה.

י.ועל ענין האמן ארז''ל גדול העונה אמן יותר מן המברך, ומה נכבד מאמרם ז''ל וכמה הוא עיקר גדול למשכילים, והמשכילים בו יכירו גודל שכרו בענית אמן כדת, וגודל עונשו המר והנמהר למי שמבטל אותו, ולמי שיענה אותו אשר לא כדת, כי הוא נוטל חייו מן העולם הבא, לכן הוי זהיר מאד מאד, ראה הזהרתיך היום כי לא לחינם הארכתי באזהרתו וסודו בכונתו הוא אל מלך נאמן, והוא נוטריקון של אמן, שמעני ואתה דע לך.

יא.ואחר שישלים החזן סידור התפילה, ויש לך רשות לדבר, השמר לך פן תדבר בדברים בטלים, ופנה אל המקום אשר אתה יושב בו כי אדמת קדש הוא ומקדש מלך הוא, ואסור לנהוג בו קלות ראש ולדבר בו דברים בטלים, אך הרשות לדבר עם חבירך בדברי תורה ועסק מצוה.

יב.ואמר בעזרא על ספר תורה, וכפתחו עמדו כל העם והוא לשון שתיקה, ואומר כל העם אל ספר התורה, לכן משעה שיפתח החזן את ספר התורה לקרוא בפרש' השמר לך שלא תדבר אפי' בדברי תורה, כ''ש שיחה בעלמא עד שיסיים כל הפרש', כי ה' צבאות בא בו והוא המדבר, ועל כן יהיה פיך סגור, ואזניך קשובות, ועינך פתוחות לדבריו ית' עד כלותו לדבר.

יג.כשתצא מב''ה תלך לאלתר לבית המדרש קדוש ומקודש. ותקיים מאמ' הכתוב ילכו מחיל אל חיל ואתה תראה אל אלוקים בציון עיר בעולם הבא בזכות קריאה נאמנה שלא נשאר לו להב''ה בעולמו אחר שיתו חרב, אלא ארבע אמות של הלכה בלבד עד אשר יגאל את גאולתו התלויה בגאולתינו, ונזכה לעבוד עבודותיו ובקרבנות חובותינו לרצון, ואפי' באותו זמן תדע כי תלמוד תורה עדיף, מן הכל אתה תראה כמה גדול שכר ההליכה לבית המדרש, וכמה גדול עונש מי שיש בית המדרש בעירו ואינו הולך לשם, שלא יכנס לבית המדרש של מעלה, ושלא ידרש מדה כנגד מדה הוא ברחמיו יצילנו.

יד.בהיותך יושב בבית המדרש, תהי שם ישיבתך במורא ובענוה, ותהי לומד על מנת לעשות, הוי שואל כענין ומשיב כהלכה, הוי כנאד פתוח שעשוי להכניס את הרוח, וכערוגה עמוקה שמחזקת את מימיה וכחבית זפותה שמשמרת את יינה, וכספג שהוא סופג את הכל, והשמר אל תפן אל און כי לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה.

טו.בצאתך מבית המדרש ותלך לבקש מחייתך, שים נא כבוד לה' אלקי ישראל, בהשתדלותך תהי כוונתך לשם שמים, לבקש לחמך ולחם ביתך ואל תיגע להעשיר, והוי שמח בחלקך, ואל תקנא לבך בחטאים, ולא בחכמים להרע ולא במעשיהם, ולא בלובשים מלבושים נאים, ושים נכח פניך כמה עשירים יצאו מן העולם בפחי נפש וכמה גבורים וכמה חכמים היתה חכמתם וגבורתם תקלה, לכן אתה בהתעסקך בשוק עם בני אדם ינטר כל איבריך בנחת ועבד בם את בוראך, קדש שמו ברבים יהא דיבורך בנוח עם הבריות ותשא ותתן באמונה, ותרחק מן הדברים בטלים ומן השבוע' אלא שיהיה הן שלך צדק ולאו שלך צדק, מאזני צדק אבני צדק איפת צדק וכל המדות של צדק יהיה לך כדי שיהיו כל מעשיך באמת וביושר ובלא עלילה ומרמה והוי יודע כי בדבר שאדם חוטא בו יקבל מדה כנגד מדה.

טז.תתרחק מן העבירה, ומהרהור עבירה, ומליצנות, ומלשון הרע, כי בכל דבר ודבר מאלו עונש מאד למי שלא נזהר בו.

יז.ואתה על תתחבר לרשע ואם יפתוך חטאים אל תאבה ואל תסביר פנים לרשע, ואל תשבח לו מעשיו המכוערים, ואל תטה את חבירך מדרך טובה לרעה, ואל תלעיג על עניים ואל תלבין פני חבירך ברבים, כי דם יחשב לאיש ההוא דם שפך, ואל תקנא למי שהשעה משחקת לו, כי לא לעולם חוסן.

יח.אל תתחבר אל המינים הרשעים שלא תמשך אחריהם לגיהנם, כי הולך אל חכמים יחכם ורועה כסילים ירוע.

יט.אם יחטא אדם לפניך חטא גדול, יהי בעיניך קטן, והוי מוחל וסולח ומושל בכחך, ואם תשמע חרפתך, לא תענה עליו, כדי שלא תתן מקום ליצר הרע לקטרג, ואם תחטא אתה לאחר חטא קטן, יהי' בעיניך כגדול, ולא תנוח ולא תשקוט עד שתלך ותפייסהו, ובענין שימחול לך.

כ.הזהר שלא תוציא שעה מן השעות לבטלה, עשה תורתך עיקר ומלאכתך תפלה.

כא.לעולם לא תהיה מיושבי קרנות, טוב ללכת אל מקום אשר מתעסקים שם בתורה, או שתתבודד אתה בביתך לדרוש ולתור בחכמה, מאשר תלך בשעה שאתה מופנה מעסקיך ללכת בשוקים וברחובות עם אנשים שאסור להתחבר עמהם ואפי' לראותם, וכן אחז''ל אסור לאדם להסתכל בדמות אדם רשע.

כב.ועל כל פנים הזהר מכל שחוק, מן הקוביא, ומן הדרכים האחרים של מיני שחוק, ולא תתקרב לשבת בסוד משחקים ולא בחברת ליצנים ולא עם מספרי לשון הרע, ולא תהיה בחבורה שאינה לשם שמים, ולא בשום סעודה שאינה של מצוה, ואשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.

כג.תתרחק מן הכיעור ומן הדומה לכיעור, שמא יחשדוך בעבירה ואתה אינך עושה, וכל מעשיך יהיו לשום שמים.

כד.הוי נרתע מן החטא הקל שמא יביאוך לחטא חמור, הוי זהיר במצוה קלה שהיא תביאך לחמורה, אם חפץ להתרחק מן החטא צא ועיין בסופו, לעולם חשוק נפשך במצוה, ותשתדל להתחזק בפעולות הטובות להיותך מעורר אל הטוב הכוחות העליונים, אל מעשה הדין שהוא הפך השעה, כי לפי מעשה האדם למטה מעוררים הכוחות למעלה, אם טוב ואם רע.

כה.הטובות הרבה יהי בעיניך מעט, ואל תאמר משלי הטיבותי, אלא ממה שהטיבו לי הטיבותי, ואל תחזיק טובה לעצמך, לעולם צריך אתה לתת הודאה על שהטיבו לך, הטבוך מעט יהי בעיניך הרבה, ואל תאמר מעשי שהם הגונים הטיבו לי, ואם הרעות מעט יהי בעיניך הרבה, ואמור אוי לי כי חטאתי, אוי לי שבא מכשול על ידי הרעות מעט יהי הרבה ואמור מעט מחובתי נגיביתי, והלא הרבה מהם הייתי חייב.

כו.לעולם הוי חושב את דבריך עד שלא יצאו מפיך לעולם צדק עליך את הדין, וברך את בוראך על הרעה, כשם שתברך על הטובה, והוי דן את חבירך לכף זכות.

כז.ברח מלספר גנות באדם הגון, ויש לך לספר בגנות אדם רשע ולא מדרך לשון הרע, אלא כדי שיתרחקו מהם בני אדם, ויכלמו מעוונתיהם. הוי שש בחלקך, ונאה ממעוטך כי אין עשיר אלא השמח בחלקו.

כח.לעולם הוי עין טובה, ונפש חשובה כי טוב עין הוא יבורך ונפש ברכה תדושן. לעולם יהיו דבריך כפי הצורך במאכלים ובסחורה ופנה אל הקצור בהם, אבל בדברי תורה לא טובה השתיקה, אלא פתח פיך ויאירו דבריך.

כט.הזהר שלא תיטול ממון שאינו שלך, ואל תחמוד יופיו בלבבך, יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך, והנוטל ממון שאינו שלו יטלו ממנו.

ל.משאך ומתנך יפה עם הבריות, ובאמת ובאמונה, ואם לוית משום אדם, הוי משלם ולא תהיה לוה רשע ולא ישלם.

לא.ואם יאמ' לך אדם דבר של סוד, יהי לבך קברו, שלא יצא משם לעולם, ואפי' אם תריב עם רעך סוד אל תגלה, אם היית יודע על מה ברא הב''ה עקמימות האזן באדם, תבין ותדע כי אוי לו ואוי לנשמע של הולך רכיל מגלה סוד, והנה הכתוב מעיד עליו שהוא הורגו, שנא' לא תעמוד על דם רעך.

לב.הזהר שלא לכנה שם רע על חבירך ואפי' הכנוי המורגל עליו מפי אחרים אתה אל תכנה בו, ובדבר הזה תאריך ימים.

לג.לעולם אהוב את המוכיחך, וכל מי שהוא מרבה תוכחות עמך, כן תוסיף אתה אהבה, והוי שונא למי שישבח גנות אשר בך כי הוא השונא אותך והמוכיחך הוא אוהבך שנא' נאמנים פצעי אוהב ונעתרות נשיקות שונא, ואם תבין דבר בענין הנשיקה היית משבח לשלמה המלך יותר, כי בודאי אמר אמת כי לא מאהבה העתיר השונא הנשיקות.

לד.כבר ידעת כי מורא אב ואם וכבודם הוקש למורא הב''ה ולכבודו ית' וזה אין צריך לפני ולא לפני לפני.

לה.לעולם עשה לך רב שילמוד לך תורה, וקנה לך חבר שיועצך, ראה, אם אתה צריך כלי אחד קטן מכל אדם תבקש אותו, ולא תבוש, יען תמצא אותו, כן תעשה לדברי תורה בקש אותם מכל אדם, ואפי' אתה חכם בחכמות, והאיש ההוא אינו יודע כי אם דבר אחד לא תבוש מלבקש אותו הדבר ממנו, ולא תאמר אני גדול ואיך אשפיל את עצמי לפני האיש הקטן ההוא, אלא השפל והשפל, כי אינך גדול ממשה רבע''ה שלמד מיתרו, ולא מדוד המלך ע''ה ששבח את עצמו שלמד מכל אדם, שנא' מכל מלמדי השכלתי, והכבוד והמורא שיש לך לנהוג עם מי שלא למדך כי אם דבר אחד, צא ולמוד מן הכתוב שאמר את ה' אלהיך תירא את לרבות תלמידי חכמים.

לו.הזהר מריבית בישראל, ולא מאבק ריבית, לא תתן לו מעות ולא שום דבר בריבית, וזהו שנא' את כספך לא תתן לו בנשך וגו'. ולא תקח ממנו שום דבר בריבית, וזהו שנא' לא תשיך לאחיך, ובכלל לא תשיך לא תהיה ערב בין המלוה ולוה ולא סופר ולא עד, גדול עונש החטא הארור הזה, כי לרוב חילו בארץ וחבלו תחית המתים תקומה אין לו.

לז.הוי זהיר במצות לא תשנא את אחיך בלבבך כי הוא עון פלילי, אך אם יש עליו תלונה הוכח תוכיח וגם זה הפסוק שאם יראה אדם דבר עבירה ודופי בחבירו שיוכיחנו עליו ולא ישא עליו חטא, שאם לא יוכיחנו ישא חטאו, ואם יוכיחנו יציל את נפשו.

לח.ומצות לא תקום ולא תטור תהי בעינך חמורה עושה רמיה, ולא ישב שבר בלבך. במצות ואהבת לרעך כמוך תמצא כל התורה כולה תלויה, ואתה הוי זהיר בה.

לט.ברח דודי מלריב עם שום אדם כ''ש עם חבירך.

מ.דע כי כל המשהה אתו פעולת שכר שכיר ויש אתו כאלו הורג את נפשו, וכך אמר הכתוב ואליו הוא נושא את נפשו, ואתה תזהר לתת שכרו ביומו ''ולא יקרא עליך אל ה' והיה בך חטא''.

מא.גדול כח הצדקה לא ימד ולא יספר, אתה עתה אל תמר בו ואל תפר בו, כי יש לאל ידו לקיים דבר ולהפר ולשלם למתמיד בו כופר, ולהאביד האיש אשר בו כופר, ראה מאמר שלמה הע''ה צדקה תצור תם דרך, לכן פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך.

מב.עד הנה הזהרתיך קצת השתדלותך עם כל אדם, ועתה תיגע ופקח עיניך והטה אזניך ושמע קצת אזהרה בדרך קצרה בענין קצת צרכי הגוף, ועסק דבר המאכלות, מבן יח' שנה תקח לך אשת נעורים ע''י חופה וקידושין נאמנים ממשפחות אנשים, כי אין אשה אלא לבנים להיותם כשרים וחכמים נבונים בבית ה' שתולים דשנים ורעננים. בני אל יפתוך כסף וזהב ויופי כי הם עוזרים רהב ונותנין דופי כי אין הכוונה אלא באשה הגונה להיות לך עזרה נכונה לקיים תורת ה' נאמנה תהיה מורשת באמת ובאמונה. שמור לך משבתך בלא אשה אחר היותך ראוי לקחתה פן תמות מיתת המלכים הראשונים הנסיכים ואם תקח עצתי תחיה ותתחבר במלבוש הוד והדר.

מג.ולעולם יהיו מאכליך כשרים ונקיים וטהורים כי בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו, המטהר עצמו בדברים הטהורים, והמקדש דיבורו בדברים מקודשים רוח טהרה ורוח הקודש עליו שורה, והמטמא עצמו ונפשו בדברים רעים מטומאה יעבור עליו רוח טומאה, ורז''ל העירונו ע''ז במאמר בא לטהר מסייעין אותו בא לטמא פותחין לו.

מד.בעת האוכל תטול ידיך ותברך על הנטילה בנשיאות כפיך ויהיה מאכליך ומשתיך, כנפשך שבעך ואל בטנך אל תפנה, כי מי שממלא בטנו ונמשך אחר המאכל והמשתה הוא סבה להתגברות היצר והעלילה לחטאים ולפושעים ולכל מדות רעות, עד שאי אפשר לצאת ממנו, אלא ודאי חלול השם ברבים, והנה הפוסקים מורים עליו וישמן ישורון ויבעט במלאת ספקו יצר לו, ורז''ל תלו עלילות כל החטאים וכל המרדים בשתי מדות, שהם הכעס והשבע ביין וזה לשונם: ''לא תרתח ולא תחטא, לא תרווי ולא תחטא''.

מה.בשבתך על שולחנך לא תדבר דברים בטלים לאנשי ביתך וכל המסובין על שולחנך, ולא תנהג עליו שחוק ולא קלות ראש, אבל שלחנך השלחן הטהור אשר לפני ה', כי השלחן דומה למזבח כפרה וקדושת המזבח עליו, על כן כל מי שינהג עליו קלות ראש כאלו אכל מזבחי מתים, ומי שישב במורא ומדבר בד''ת כאלו אכל משולחנו של מקום, וכאילו הקריב שלמים על המזבח.

מו.הזהר מדעת כמה אנשים שהדברים שייטיב להם קונים אותו בכמה ממון, ואפילו הוא עבירה ומה שלא ייטיב להם אינם קונים אותו בפרוטה אחת, (אפילו הוא מצוה, המשל תמצא אנשים קונים יין לרוב ללא יועיל, וכשאין היין הטוב אינם קונים אפילו בפרוטה אחת, ואינן חוששין לברכת היין המשמח אלקים ואנשים), נמצא כי אין מאכלם ומשתם כי אם להנאתם, בשאר המצוות כגון לולב וסוכה וכיוצא בהם, כי אינם מקיימין המצוות להנאות לפני יוצרם כי אם להתנאות בפני אדם, ואתה לא תעשה כן לה' אלוקיך, אבל תשתדל לקיים המצות ולהרבות ברכות בכל יכלתך ליראת שמים הקודמת להנאתך, ואם תמצא כאשר תוכל להדר מצותיך, קנה, כי הוא כבודך ותועלתך, ואם לא - קנה באשר תמצא כאשר תוכל להדר ולצאת ידי חובתך, ואל תפנה אל כבודך נגד בני אדם, ולא לטעם הנאתך, וכה תעשה בכל הדברים של מצוה, כי שומר מצוה לא ידע דבר רע.

מז.כשתרצה לברך ברכת המזון תרחץ ידיך, ולארץ יפנו אצבעותיך, בין הרחיצה ובין הנגובות, עשה לכוס של ברכת המזון הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ, וכוס מלא ברכת ה', ותקחנו בשתי ידיך, ותגביהנו מעל השלחן טפח, ותברך בעטיפת הראש באימה וביראה, תכף לנטילת ידים ברכה, ועיניך בכוס יביטו, ושים לבך למה שמודים חכמים לר' אליעזר בכוס של ברכת המזון, שצריך לתת בו מים, ובברכת הארץ להכין אותה ולסעדה, וכאשר תסלק דעתך מלשתות יין, צריך אתה לברך אחריו על הגפן ועל פרי הגפן.

מח.הזהר שלא תאכל מאכל שהוא מתוקן על ידי אדם שהוא חשוד בעסק הכנתו, ולא מבני אדם שלא נאמן בעסק שמירתו ותיקון קדרותיו וקערותיו וכפותיו ומנקיותיו, בחזקת טמאים עומדים, כל שכן מאכליו.

מט.הזהר מאכול גבינה אחר בשר בסעודה, וכל המחמיר עליו שלא לאכול בשר אחר גבינה, אפילו יום אחד תבוא עליו ברכה, כ''ש אחר בקר, וחס ושלום מהיות זה על דרך התחכמות על דברי רז''ל כי אם לעשות גדר וסייג לדבריהם ולעשות משמרת למשמרתם, בה דעה למשכילים ידועה.

נ.הוי זהיר בהפרשת חלה מן העיסה להוציאה בעין יפה, ובעוד כל העיסה מגולגלת ולא בענין אחר וכה תעשה בהפרשתה בתחלה תפרוש חלה אחת ותברך על הפרשתה ותשרפנה באש, והיא חלת האור, ואחר כן תפריש חלה לכהן, כדי שלא תישכח חלה לכהן מישראל.

נא.ועתה בני הזהר במצות שטענז, בין בלבושיך בין בכסות בין במצעות אשר תחתיך, כי רצה הבורא ית' לבריאת עולמו, ולהוציא כל דבר ודבר למינו להיות עולם נוהג כמנהגו, איש איש על כנו, מערכה על המערכה, ומכון על מכונו, ועתה תציל את עצמך... לא תמיר אותו טוב ברע רע בטוב, ותהיה כמוצא מים אשר לא יכזבו מימיו ורענן כגן רטוב.

נב.כונן מחשבותיך ליראה את השם הנכבד והנורא הזה, את ה' אלוקיך, והזהירנו שלא תזכירהו לבטלה, ולא בשבועה, ולא באלה ולא בשום זכירה כלל, אלא על הצורך ובמקום טהור, ובידים נקיות, ובאימה וביראה.

נג.הזהר מלהרהר בד''ת במקום שאינו נקי, ולא בבית המרחץ וכ''ש לדבר, כי הוא עון פלילי, ועל זה נאמר כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר.

נד.לעולם לא תהלך בקומה זקופה מפני מורא השכינה, שהיא למעלה מראשך, והוי שח עינים, כי שח עינים יושיע.

נה.עיניך לנוכח יביטו ועפעפיך יישירו נגדך, ולא תסתכל בנשים ולא בדברים שאין לך להסתכל, כדי שלא תבוא לידי הרהור עבירה, ודע כי הרהורי עבירה קשים מעבירה, ועינא וליבא תרי סרסורי עבירה נינהו, העין רואה, והלב חומד, והגוף עושה העבירה, השמר לך מיום נאצה ועברה.

נו.השמר לך מנבלות הפה, ומלשון הרע, עד הקצה האחרון כי שוחה עמוקה פי זרות לא נברא הפה פתוח והלשון בו סתומה לדבר תועבה ומרמה, כי אם לתורת הש''י תמימה, ועל דבר אמת וענוה צדק רשומה.

נז.שמור פאת הראש ופאת הזקן מלהשחית ומלהכרית, זכור ואל תפר ברית, שמור ט' תיקונין כי הם זיו איקונין, והגדל תוסיף במוסריך, ולא תעביר תער על בשרך, ולא על מקצתו, ואם תפנה לעצתי ותטה אלי אזנים, לא תלקט בית השחי, ואפי' בחדרי חדרים, מה טובה דברי תורה הקדושה לא ילבש גבר שמלת אשה.

נח.זכור מה שאחז''ל בענין נדר ושבועה כי בנדרים תשבע בחיי המלך, ובשבועות כשנשבע במלך עצמו הם תוצאות חיים חיי המלך, ואם דבר שאין לו גבול למעלה, שבועתן מורה עליה מגזירת ויקרא אותה שבעה, ואתה עתה הזהר בזה ומוצא שפתיך אל תחלל ואל תבזה, ומשמן בשרך לא ירזה, ובנים לבניך תחזה.

נט.יצחק תקן תפלת מנחה שנא' ויצא יצחק לשוח בשדה לפנות ערב אתה לעולם הזהר בתפלת המנחה, והשמר מפחד יצחק המפחיד, ובאותו זמן תבדוק נקביך ותרחוץ ידיך ותתעטף בציצית ותתעטר בתפילין, והתפלל תפלת המנחה בכוונה וריוח.

ס.בהגיע זמן ערבית חפש מעשיך, ובדוק עצמך וזכור מה עשית שום חטא ועון ביומך, אם חטאת לאדם שאל ממנו מחילה, אם יש לו ממון בידך השב תשיבנו לו אם תפייסינו בדברים, ואם לשם חטאת תתחנן לפניו ותתחרט על מה שחטאת, ותתפלל אליו כי הוא רחום וחנון יכפר עון ולא תלין בלילה ובידך עון, ובזה יהיו כל ימיך בתשובה שלימה.

סא.יש לך לגדור עצמך מעסק מליל שבת, ולהיות פרוש מן הבעולה כל ימי החול, ותעשה מעשיך בליל שבת לשם מצוה, בלא פריצות ובלא חוצפה, כדוגמת כלה הנכנסת לחופה, ויתקים בך נבואת הנביא ע''ה כי כה אמר ה' לסריסים וגו' וסריסים אלו המסרסים את עצמן משבת לשבת, ''אשר ישמרו'' הוא דאמר ואביו שמר את הדבר, ''את שבתותי'' כענין זכור ושמור ''ובחרו באשר חפצתי'' הוא דאמר אוה למושב לו ''ומחזיקים בבריתי''. ראה ענין זה הפסו' מראש ועד סוף, איך מורה על ענין גדול בסוד התשמיש משבת לשבת, כמו שאחז''ל עונתן של ת''ח וכו', ישים לבך לסוד השכר הגדול הצפון למקיים מצוה זו בפסוק הבא אחריו, כמו שנא' ונתתי להם בביתי וחומותי יד ושם טוב מבנים ובנות שם עולם אתן לו אשר לא יכרת ודי בזה, וגם בנים אשר תוליד הנקראים בנים אתם לה' אלוהיכם, מכל משמר זנות נצור נפשך עם בת אל נכר, ולא עם בני בריתך לא תזנה ולא תשחית זקנתך, ולא תחלל אות ברית קודש החתום בבשרך, כי ממנו נמצאים תוצאות המות והחיים.

סב.בנים אשר תוליד לא תהיה דעתך בהם כדעת הרקים, אשר כשבניהם מתלמדים לדבר, ומלים לחבר, מלמדים אותו נבלות הפה ודברי שחוק וקלות ראש וזלזול בקרוביו, בדבר שפתיו, וכשהם גדולים בתרבות רעה, מוליכין אל בית הספר לא על מנת להיותו יושב ועוסק בתורה, אלא ללמוד מקרא וכתיבה הדורה לא לו להיות זהיר וזריז ומהר בחשבון ובסחורה, ובהגיע לדעת בזה דבר מביאו מאפילה לאורה להיות בהבלי הזמן נפשו קשורה, ואתה לא תעשה כן לבניך, כי כל תועבת השם אשר שנא כי כל אלה עושים לאלוהיהם, כי אם את בניהם ואת בנותיהם ישרפו באש חטאותיהם, אך בשעת הבעילה תתכוין כפי אשר הזהרתיך, ובלילה אשר העידותיך, ותהיה מטתך שלימה כאשר הוריתיך, ובנים ובנות אשר תוליד משעת יצירתם יהיו קדושים, ותרגילם לדבר אמרות טהורות, ודברי אנשים לכל חפצי שמים דרושים.

סג.הושיבם לפני הספר עד היותך, ושמה יהיו בלים עד היות מקרא, ותלמוד על לוח לבם חרושים, ויבינו יראת ה' וימצאו דעת קדושים על ידי חופה וקידושין, לאשת נעורים הקריבם הלום, וראה לבניך שלום.

סד.ומצות פדיון הבן הבכור תהי חמורה אצלך, כי היא קודש וכל מעשיה קדש.

סה.ביום השישי תהי זריז לכבוד השבת, ומן הבקר השתדל לתקן מאכל שלש סעודות לשבת בשמחה ובטוב לבב, ובהרבות מאכלים, והוי זהיר לקרוא פרשה של אותה שבת שנים מקרא ואחד תרגום למען יאריכו ימיך.

סו.תהי זריז לקנות מע''ש פירות מאשר תמצא לצורך השבת, לברך בורא פרי העץ, ובורא פרי האדמה ושהכל, ותקיים בזה עונג השבת, ותשלים בהם הברכות אשר אתה חסר בשבת וי''ט מימות החול, ותצניע מן הפירות לכל סעודה וסעודה מן השלש מבעוד יום, ובהטמנת החמין מבעוד יום, ובהדלקת הנר בשעה הצריכה, שהיא קודם שתובא השמש כמעט, ולא תעשה מלאכה אחרת בכל יום שישי, אלא להתעסק בצרכי שבת, ועל כל פנים מן המנחה ולמעלה אסור בעשית מלאכה, ומי שעושה מלאכה בעת הזאת אינו רואה סימן ברכה לעולם, וראוי הוא לעונש כי שבת היא יסוד גדול ותפארת גדולה ואכסנאי נכבד, על כן צריך אתה לצאת לקראתו ולקבלו בסבר פנים יפות ולענגו במאכלים טובים, ולהתעסק בכבודו ולא בדבר אחר, ותצוה להסדיר השלחן מבעוד יום לכבוד השבת ולהציע המטות וליפות את הבית כחופה המתוקנת לכלה, וגם אתה רחץ פניך ידיך ורגליך והתנאה במלבושים נאים ושב במצע נאה לקבל השבת ונשמה יתירה שתנתן לך בע''ש שמחה וענוגה במה שהיא צריכה לענג ולשמח.

סז.וכשתצא מב''ה תלך לאלתר ותסב על השלחן מיד ותקדש, ולא תאחר הדבר בשום סיפור וצריך אתה לשמוח שמחה שהיא לשם שמים כמשוש חתן על כלה ואחר סעודה יש לך לתקן מושב מהודר ושולחן מהודר ומפות נאות ולחם ויין, וכל מיני מאכל בהיותו על המדבר, ולא תעלה על דעתך לעשות סגור השלחן לשם כשוף וניחוש ולא לשם ע''ז, לא תהיה מן העורכים גד לשולחן הממלאים למיני מינתיך, ח''ו לא זו הדרך כי אם לכוונה טובה בכח הש''י ובידיעתו סדורה תאציל ברכה ערוכה בכל ושמורה.

סח.וכן בכל שעה שתברך ברכת המזון, בין בשבת בין בחול, שים לחם על השלחן, כדי שתברך על השלחן מלא אם יש איתך, וכן הוא עיקר גדול בהמשכת הברכות, כאשר תראה באשת עובדיה כאשר צעקה אל אלישע, והשיב לה מה יש לך בבית, ותאמר אין לשפחתך כל בבית כי אם אסוך שמן. ואתה דע לך מצוה היא שתאכל בבקר בע''ש כדי שתהיה תאוה לאכול סעודת שבת שהיא סעודה של מצוה יש לך לבטל רצונך כנגד רצון אביך שבשמים, וצריך אתה לזרז לאנשי ביתך שלא יגעו בחמין מן העת שיטמנו אותו עד עת האוכל ולא תטיל עליה אימה בביתך ויצא מה שיצא, אם טוב ואם מאוס, ולא יחטאו בביתך מפני יראתך, וביום השבת תקדים שעת אכילתך עד שתהא תאב לאכול סעודה שלישית, ולכן יש לך לחסר הכדי שבעך בבקר בעבור סעודה שלישית.

סט.והזהר שלא תתרשל בזה הסעודה הג' בכל יום השבת, בימי החורף ובימות הקיץ, ואשרי המקימה בטוב לו כי ינהר אל טוב ה' ואל טובו ויחזק בנועם ה' הנראה להניח ברכה לו בעולם מן העולם ועד העולם.

ע.הזהר מאד מכעס ומיגון ואנחה משנכנס השבת עד צאתו, כי כולו עונג והנחה ומושב ששון ושמחה להשבית יגון ואנחה, וכל החיים והמתים יושבים בהשקט ובשלום, ויגיעי כח בו ימצאו מנוחה, לכן שמור אתה את נפשך והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך ולא תדבר בשבת בשום דבר רק בעסק של מצוה, ולא בדברים בטלים כי אם דברי תורה ומדרש, כי כולו קודש קדשים, על כן יהיו בגדיך טהורים בעסק ולא תעשה הקדש חול, השמר שלא תמיר עליך העונג נגע ולא משבת בושת לבשתך ולבושת ערות אמך ולקחת מוקש כי תחסר כל בה שומר ישראל ישמרך.

עא.מתקופת תמוז ואילך הלילות גדולים והולכים, הוי זהיר לנדד שנתיך ותקום בלילה לקרוא במה שאתה יודע, בתורה או בתלמוד כי היא מצוה גדולה מעיקר גדול תולה, להיות במשמרת השלישית מספר התורה עם הכלולה, בזמן שהתינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה, ואם באותה שעה תשתשע בדת גוזר ומקיים ללמוד דעת ומשפטים וחוקים, אתה תגזור אומר והוא יקיים, ועל כל מחשבותיך יהיה מסכים וחוט של חסד עליך ימשיך ויתקיים, ולא תירא מחמור נוער ומכלבים צועקים.

עב.הנה כתבתי לך שלישים במועצות ודעת קדושים להודיעך, קושט אמרים בעניני הנהגותיך להשיב אמרים לשולחיך, ולא כתבתי לך כי אם קצת המצות הרגילות בכל יום, ועל הבאות מזמן לזמן לא הארכתי והרבה מן התמידיות לא כתבתי, כי לא נתכוונתי לכתוב, כי אם דברים שראיתי שהם עומדים ברומו של עולם, ובני אדם מזלזלין בהם, יען שתדע ותבין כי הם עיקרים גדולים, ותאחז בהם ולא תרפם. והשם ברחמיו ידינני לכף זכות, כי אני יודע בעצמי שאיני ראוי בכך, אלא האהבה מקלקלת השורה, ואתה הוי זהיר בכל הכתוב הזאת, ובקש על הדברים האחרים הצריכים אשר לא כתבתי, ותוסיף בכל יום ויום מצות, כי מצוה גוררת מצוה, ואל תתרשל בקריאת זאת האגרת אשר כלל גדול אדרת כל ימיך על אדמתך ושננתם לבניך ולבני בניך למען ילמדו ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה' אלקיך, ומצא חן ושכל טוב בעיני אלוהים ואדם.

נשלמה אגרת המוסר שבח לאל נותן לחם לכל בשר, יראה האל בני ראשית אמרי וקומה נא ושמעה דברי ותן על כל עבודתיך תהלה, בכל יום לאלוהיך תהלל.




משנכנס אדר מרבין בשמחה 

"משנכנס אדר מרבין בשמחה"
הרב אליעזר חיים שנוולד


נערך על ידי הרב


מבוא
אימרת חז"ל: "משנכנס אדר מרבין בשמחה" 1 , משקפת תכונה מיוחדת שיש לחודש אדר, המתגלה מיד עם תחילת החודש, ומאפיינת את החודש כולו. בשונה מחג הפורים שיש בו מצוות מוגדרות, באמרה זו אין הגדרה לסוג השמחה שיש להרבות בה במהלך החודש. העיון במקור להלכה, מלמד שהיא איננה פשוטה כפי שהיא נראית ממבט ראשון.

ברצוננו לעסוק בשאלות הבאות: האם קביעה זו היא לדעת הכל, או שהיא שנויה במחלוקת? מה הסיבה לשמחה זו? האם זוהי הלכה בעלת השלכות מעשיות מוגדרות, או שהיא הדרכה רוחנית בלבד? כמו כן, ברצוננו לעסוק בשאלה הכללית: במה נשתנה חודש אדר משאר החודשים שבהם חל מועד, ושלמרות זאת אין מרבים בהם בשמחה מתחילת החודש, אלא במועד עצמו בלבד?

א. עיסוק במקור הדין
שנינו במשנה במסכת תענית:

"משנכנס אב ממעטין בשמחה" (פ"ד מ"ו).

בעקבות דברי המשנה, הגמרא מביאה שתי מימרות של שני אמוראים:

" אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה - כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. אמר רב פפא:הלכך, בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי - לישתמיט מיניה באב דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה" (תענית כט ע"א).

נראה שהסוגיה בנויה בדירוג: המשנה עוסקת במיעוט השמחה בחודש אב, וממנה לומד רב יהודה שאם "משנכנס אב ממעטין בשמחה", יש ללמוד שגם "משנכנס אדר מרבין בשמחה". לאור מסקנתו של רב יהודה מסיק רב פפא: אם יש ייחוד לטובה באדר ופורענות באב, בן ישראל שיש לו דין עם נוכרי, כדאי לו להשתדל ולהשתמט ממנו באב ולדון עמו באדר 2 .

אולם בדברי הגמרא יש לדון בכמה היבטים:

מה פשט דברי רב יהודה (משמיה דרב), מהי השמחה שמרבים בה משנכנס אדר? ואם "משנכנס" בדווקא - מתחילת חודש אדר, היכן מצינו שיש מצווה בשמחה יתרה מתחילת החודש, או שיש בו איסור בהספד?

כמו כן יש לשאול: מהו הלימוד מ"משנכנס אב"; האם יש קשר בין הסיבה למיעוט השמחה באב לריבוי השמחה באדר, כפי שניתן להבין, לכאורה, מלשון הגמרא: "כשם" (כששימוש הביטוי הוא לשם השוואה)? ואולי אף להפך, כיצד ניתן ללמוד מ"משנכנס אב" שהייתה בו התגברות של הצרות מיום ליום, ל"משנכנס אדר" שאין ברור מה השמחה שהתגברה בו עד פורים?

ואף זו יש להוסיף: מדוע המשנה לא ציינה במפורש: ש"כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה כך משנכנס אדר מרבין בשמחה"? האם ניתן להסיק מכך שרב יהודה הוא שלמד מהתנא של משנתנו שדבריו כוללים גם את אדר; משום שאם "משנכנס אב ממעטין בשמחה" בשל הפורענות, משנכנס אדר, בשל הנסים והשמחה, לא כל שכן? אולם, לפי זה אולי התנא צריך היה להתנסח הפוך, ולומר את דבר ה'טובה' "משנכנס אדר" ולא את ה'פורענות', ואנו נלמד מכך לעניין "משנכנס אב" 3 ! אם תאמר שבשל ההקשר של המשנה שנמצאת במסכת תענית, העוסקת בדברים שאירעו בי"ז בתמוז ובט' באב, המשנה ציינה דווקא את מיעוט השמחה באב, הרי היא הנותנת: מדוע לא הוזכרה משנה זו במקומה הראוי - במסכת מגילה, "משנכנס אדר" ואחר כך נלמד ממנה על חודש אב! (אמנם, ניתן לתרץ שמשנכנס אב יש מעת כניסתו מיעוט בשמחה, שכן מראש חודש מתגברים מנהגי האבלות. ואילו משנכנס אדר אין דבר שמחה מיוחד שמתחדש עד ליום הפורים עצמו. אולם זה, גופא, מקשה על השוואת הגמרא ביניהם).

שמא ניתן להסיק מכאן שיש מחלוקת בין התנא של משנתנו שסובר שרק באב ממעטים בשמחה, ובין רב יהודה (בשם רב) המסתמך על דעה אחרת שגם באדר מרבים בענייני החודש? אך עדיין צריך עיון.

המאירי ביאר שאין מדובר על ריבוי בשמחה במובן הפשוט, אלא על אזכור המאורע המשמח שהתרחש במהלך אותו החודש, והודיה עליו בזמן התפילה 4 :

"הכל הערה שראוי להתפלל ולהודות לאל בכל עת ובכל זמן כפי הנאות למה שאירע באותו זמן וכן שצריך לברך על הטובה ועל הרעה כמו שהתבאר".

ניתן לומר שהמאירי ביאר את דברי רב יהודה שלא כפשטם, משום שלא ידועה כל שמחה יתרה שמצווים להרבות בה "משנכנס אדר". בכיוון דומה מבואר בספר 'נימוקי אורח חיים', ומסקנתו שאין הגדרה לשמחה זו, ועל כן: כל אחד ישמח במה שמשמחו 5 :

"ובכל דבר שנוכל להרבות בשמחה - מצוה איכא, וכל אחד ישער בליבו ונפשו, אלא נקט פרטי הדברים לשמחה שאז היה ממעט אחריני איזו דברים, ושהיה משמע רק באלו הדברים ירבה אז בשמחה ובאמת מצוה בכל מה שאפשר להרבות בליבו ועניניו בשמחה של מצוה ולקיים דברי חכמים על כן נקטו סתם כנזכר עכ"ד בשער יששכר".

חובת השמחה שלא הוגדרה למעשה, היא כנראה המקור למנהג של קהילות רבות, שנהגו לתלות מראש חודש אדר טבלאות שכתוב עליהם: "משנכנס אדר מרבין בשמחה" 6 , ויש שנהגו לתלותן במקום שבו השאירו אמה על אמה בלי טיח וסיוד כ'זכר לחורבן' - משום שהוא מזכיר את צער החורבן, ובאדר צריך להסתירו כדי להרבות בשמחה 7 . (לקמן נבאר שריבוי השמחה באדר קשור גם לבניין המקדש והוא בא תחת מיעוט השמחה באב מפני החורבן). אולם יש לשאול - האם ישנה משמעות מעשית נוספת להחלת ענייני החג כבר מ"שנכנס אדר"?

מן הדין להתייחס גם לדברי רב פפא: "הלכך, בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי - לישתמיט מיניה באב דריע מזליה , ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה ". בפשטות יש בדבריו השלכה מעשית לדין של ריבוי בשמחה "משנכנס אדר", משום שיש בכך סימן שכדאי לדון עם נוכרי באדר מתחילת החודש. אך כבר הקשו הראשונים: כיצד ניתן להסתמך על המזל הרי קיימא לן 8 : "אין מזל לישראל" 9 ?

ב. בירור שיטת רש"י
יש לעיין היטב גם בדברי רש"י בפירוש דברי רב יהודה:

"משנכנס אדר - ימי נסים היו לישראל: פורים ופסח".

בדבריו יש לדקדק בשני עניינים: מדוע היה צריך להדגיש ש"מרבין בשמחה" משום נס הפורים, הרי זה 'מלתא דפשיטא'? ועוד, מדוע קשר את חג הפסח ל"משנכנס אדר", לכאורה, היה מקום להזכיר את פורים בלבד 10 ?

ה'שפת אמת' בחידושיו לש"ס ביאר את דברי רש"י האלה, בדרך הבאה 11 :

"לולי פירוש רש"י משום פורים ופסח, ויותר נראה מהא דתלי לי' באב משום שבאדר היה קיום הקרבנות והמקדש. דבאדר זמן שקלים לחדש בניסן התרומה חדשה, ונדבו בנ"י בשמחה שקלי הקודש וכמבואר כמה פעמים בפסוק כשהתנדבו בנ"י למקדש היה שמחה גדולה בעולם, וכיון שקבלו עליהם בשמחה נדבת הלשכה עדיין השמחה נמצא באדר. וכשקורין פרשת שקלים מתעורר זה".

ה'שפת אמת' מבאר את הדגשת רש"י, שהשמחה היתרה נובעת בשל פורים ופסח. אלמלא הדגשה זו היה מקום לבאר שהשמחה המרובה קשורה דווקא לענייני בניין המקדש והשמחה הכרוכה בו, הואיל ובראשית חודש אדר החלו באיסוף השקלים; שבכל שנה ושנה היו חוזרים ומזכירים את ענייני בניין המקדש, ולאחר החורבן עושים זאת על ידי קריאה ב'פרשת שקלים'. בכך ניתן גם לבאר את הניגודיות שבדברי רב יהודה, שכשם ש"משנכנס אב" ומתגבר החורבן - "ממעטין בשמחה", כך "משנכנס אדר" ומתרבה הבניין - "מרבין בשמחה" 12 .

לעומתו, ה'אליה רבא' פירש את לשון רש"י בכיוון אחר. רש"י מפרש בדברי רב יהודה שחובת ריבוי השמחה כוללת את שני החודשים - באדר מפני הפורים ובניסן מפני הפסח 13 :

" ונ"ל דניסן הוא כאדר שהרי פירש"י 'משנכנס אדר': ימי ניסים היה לישראל פורים ופסח'. וזה נ"ל כוונת רש"י דמה דאמר 'משנכנס אדר' כוונתו נמי אניסן, דקשה לרש"י נימא נמי אניסן 'משנכנס' לכן פירש דבאמת כן כוונתו".

וכן כתב ה'עץ יוסף' 14 . ברם, זהו חידוש גדול לומר שיש חובה לריבוי שמחה גם בניסן. בנוסף, יש לשאול, לפי זה, מדוע אין מזכיר גם בסיוון על מתן תורה וגם בתשרי על הסוכות 15 ?

בשל דברים אלו רבי יעקב עמדין סבר שרש"י התכוון לענות על קושיה אחרת: מדוע דווקא באדר יש להרבות שמחה מתחילת החודש, ובחודשים אחרים שנעשו בהם נסים ונקבעו בהם מועדים לא מצווים להרבות בהם בשמחה?! וזה לשונו 16 :

"פשוט שהוצרך לכך משום דאי משום פורים גרידא א"כ לימא נמי ניסן וכסלו אלא ע"כ משום שהתחילו ימי נסים רצופים ותכופים זה לזה. וי"ל עוד שרצה לרמז ג"כ שבשנה מעוברת אין שמחה נוהגת אלא באדר שני. וה"ט משום דימי נסים סמוכים הם. וכדאמרינן (פ"ק דמגילה ו ע"ב) אליבא דרשב"ג דאדר שני עיקר לענין קריאת מגילה, משום דמסמך גאולה לגאולה עדיף".

ומכאן שאין ריבוי של שמחה, בכניסת החודש, אלא באדר ולא בניסן. הסיבה לכך היא שרק חודש שיש בו רצף של נסים קובע חשיבות לעצמו בריבוי שמחה בתחילתו. לסברא זו יש נפקא מינה להלכה בשנה מעוברת. ריבוי השמחה במקרה כזה יהיה מחויב דווקא באדר שני שיש בו את הרצף עם פסח.

כאן המקום לציין את הערתו של מרן הרצי"ה קוק זצ"ל שהעיר בכתב ידו על גליון הגמרא שלו במסכת תענית 17 :

"ושואלין ודורשין בהלכות הפסח קודם לפסח שלושים יום".

משמע שאף הוא הבין את דברי רש"י לאור הקשר בין פורים לחג הפסח. השמחה בחודש אדר כוללת את התחלת הדרישה וההכנות לקראת הפסח. זוהי תוספת של שמחה שיש בחודש הזה 18 .

הסבר מקורי נוסף לדברי רש"י, בכיוון זה, הובא בספר 'שערי הלכה ומנהג' לאדמו"ר רבי מנחם מענדל מחב"ד. על פיו מתבאר מדוע דווקא באדר קיימת ההלכה של "משנכנס". באדר יש 'יום זכאי' והוא מה שגרם לקביעת המועד להשמיד, להרוג ולאבד את היהודים דווקא באדר - בנפילת הפור בחודש שמת משה רבנו. אלא שהמן לא ידע שבו גם נולדה והוכשרה גאולתם של ישראל - בפסח. ומשם כך יש בו כפל של שתי גאולות 19 :

"לפי זה נמצא שזה שמרבין בשמחה בחודש אדר הוא עד"ז: 'והוכפלו בו ניסים' 20 והוא 'יום זכאי'... הרי נמצא שבחודש אדר ישנם שני העניינים הנ"ל: זהו חודש שיש בו יום זכאי - ז' אדר; והוכפלו בו הניסים והגאולות - כי יום ז' אדר הוא מקור וסיבה לשתי גאולות: הישועה והגאולה ממצרים וגאולת פורים. וי"ל שזוהי כוונת רש"י בהוסיפו 'פורים ופסח': הגדר ד'משנכנס אדר מרבין בשמחה' אינו רק מחמת שמחת פורים (י"ד אדר) אלא מפני שהחודש הוא חודש זכאי שהביא 'ימי ניסים לישראל' - גם לפסח (וכנ"ל שישועת ישראל בפסח הנה לידתה התחלתה וסיבתה בז' אדר), ולכן תיכף 'משנכנס אדר מרבין בשמחה'" 21 .

ג. מחלוקת הבבלי והירושלמי בנוגע להקדמת קריאת המגילה
אנו מוצאים מחלוקת בין התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי שמשמעותית מאוד לענייננו. התלמודים נחלקו לגבי אפשרות ההקדמה של קריאת המגילה לראש חודש. המשנה קובעת, לכאורה, בצורה מוחלטת, שאין אפשרות להקדים:

"מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלשה עשר, בארבעה עשר, בחמשה עשר, לא פחות ולא יותר..." (מגילה פ"א מ"א).

על פי דברי המשנה ניתן להקדים, במקרים מסוימים, את קריאת המגילה עד לי"א באדר, אולם ניתן להסיק ממנה שלא ניתן להקדים מעבר לכך 22 . מקור דברי המשנה שנוי במחלוקת אמוראים בתלמוד הבבלי 23 :

"מגילה נקראת באחד עשר... היכא רמיזא? אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן, אמר קרא: 'לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם' (אסתר ט', לא) 24 - זמנים הרבה תקנו להם... ורבי שמואל בר נחמני אמר, אמר קרא: 'כימים אשר נחו בהם היהודים' (אסתר ט', כב) 25 , ימים כימים - לרבות אחד עשר ושנים עשר... רבי שמואל בר נחמני מאי טעמא לא אמר מ'בזמניהם'? - זמן זמנם זמניהם לא משמע ליה. ורב שמן בר אבא, מאי טעמא לא אמר מ'כימים'? - אמר לך: ההוא לדורות הוא דכתיב".

בעוד שבדברי הבבלי אין מקום להקדמת הקריאה לפני י"א, בירושלמי מובאת דעתו של רבי נתן ש"משנכנס אדר" ניתן לקרוא את המגילה, ו"כל החודש כשר לקריאת המגילה". מכך למדנו, שיש לעניין שמחת החודש השלכה הלכתית:

" תני בשם רבי נתן 'כל החדש כשר לקריאת המגילה' מה טעמא? 'והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה וגו'. אמר רבי חלבו ובלבד עד חמשה עשר 26 דאמר רבי אבהו בשם רבי לעזר 'לא יעבור' ולא יעבור. רבי יצחק בר נחמן בשם שמואל 'לא יעבר' ולא יעבר הדא דאת אמר לקריאת המגילה, אבל לעשות סעודה אינן עושין אלא בארבעה עשר ובחמשה עשר ואין מחלקין לעניים אלא בארבעה עשר ובחמשה עשר - אין עיניהם של עניים תלויות אלא בארבעה עשר ובחמשה עשר. 'ויהיו' אילו לקריאה ואילו לסעודה, רבי חלבו רבי חונה בשם רב: 'והימים האלה נזכרים ונעשים'. 'נזכרים' - בקריאה 'ונעשים' - בסעודה. זאת אומרת שמגילת אסתר ניתנה להדרש" (מגילה פ"א ה"א).

רבי דוד פרנקל בפירוש 'שיירי הקרבן' 27 התייחס לבעיה שמתעוררת בדברי רבי נתן, שלכאורה, סותרים את מסקנת המשנה. תשובתו היא, שדברי המשנה הם לכתחילה, ואילו רבי נתן העמיד את דבריו בדיעבד, כשאין ברירה אלא להקדים.

אולם קשה עליו מלשון המשנה: "לא פחות ולא יותר", שמשמע שגם בדיעבד הדין הוא שלא ניתן להקדים. ועוד שהתוספתא עצמה מביאה דוגמה של דיעבד שגם בה, לכאורה, אין אפשרות להקדים 28 :

"היוצאין בשיירה ומפרשין בספינה קורין בארבעה עשר".

על פי דברי ה'בית יוסף', שיובאו לקמן, ניתן לומר שיש כאן מחלוקת, ואולי אף 'רגליים לדבר' שקיימת מחלוקת תנאים בעניין. שאם לא כן, כיצד יחלוק רבי נתן על משנה מפורשת? דברי רבי נתן בירושלמי מבוססים, כאמור, על פסוק שהביא כמקור לדבריו:

"כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלח מנות איש לרעהו ומתנות לאבינים" (אסתר ט', כב).

פסוק זה יכול להתבאר כך - שהגזירה הייתה על החודש, לא פחות משהייתה על הימים המסוימים בו. לאחר הנס והמהפך נהפך להם "החודש" כולו "מיגון לשמחה", ועל כן ניתן להחשיב את מי שקרא מתחילת החודש כקורא את המגילה בזמנה, משום שהוא עדיין בזמן הנס 29 . כמובן, שגם לדעת רבי נתן, עדיף, לכתחילה, לקרוא בי"ד.

על פי זה "משנכנס אדר מרבין בשמחה" משום שהנס, ביסודו, חל על החודש כולו, וענייניו מתחילים מראשית החודש 30 .

ניתן אמנם להפריך את ההתבססות על פסוק זה לאור הפסוק שלפניו, שבו הודגשה השמחה בימי הפורים שבחודש דווקא, ולא כל החודש, כדכתיב:

"לקים עליהם להיות עשים את יום ארבעה עשר לחדש אדר ואת יום חמשה עשר בו בכל שנה ושנה" (שם כא) 31 .

אלא שמהפסוקים על הגזירה והפור אנו למדים שיש עניין מיוחד בחודש כחודש עצמו:

"בחדש הראשון הוא חדש ניסן בשנת שתים עשרה למלך אחשורוש הפיל פור הוא הגורל לפני המן מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר" (אסתר ג', ז).

בראשית, הפיל המן את הפור על החודש - ועלה בגורל חודש אדר, והדבר נשא חן בעיניו, ורק אחר כך הפיל פור על היום בחודש. כפי שמפרש רש"י שם:

" הוא הגורל - הכתוב מפרש ומהו הפור הוא גורל הפיל הגורל באיזה חדש יצליח. מיום ליום - באיזה יום בחדש שיצליח".

הגמרא מבארת את העניין המיוחד שהמן מצא בחודש עצמו:

"'הפיל פור הוא הגורל', תנא: כיון שנפל פור בחדש אדר שמח שמחה גדולה, אמר: נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה באדר נולד" (מגילה יג ע"ב).

במקום שהגמרא קיצרה, המדרש האריך. הוא מתאר לפרטים את תהליך הפלת הפור שביצע המן.

"בחדש הראשון הוא חדש ניסן וגו', תני: כשאמר המן הרשע לאבד את ישראל אמר היאך אני שולט בהן הריני מפיל גורלות, ורוה"ק צווחת (יואל ד', ג) 'ואל עמי ידו גורל', אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע בן רשע גורלך עולה להצלב, הפיל פור הוא הגורל, עליו נפל הגורל, למה - 'כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים' (תהלים קכ"ה, ג)... בתחלה הפיל פור בימים שנאמר 'מיום ליום', הפיל פור ביום אחד בשבת עמד שרו לפני הקדוש ברוך הוא ואמר: רבש"ע בי נבראו שמים וארץ וכו'.. הפיל פור ביום שני ועמד שרו לפני הקדוש ברוך הוא וכו'..." (אסתר רבה ז, יא).

כך המדרש מונה את הימים כולם, ובכולם לא עלה הגורל בידו, משום שבכל יום נדחה על ידי שרו של אותו היום 32 . משום כך החליט המן להפיל פור על החודשים. בכל חודש הוא נפגש בזכותם של ישראל, חוץ מבחודש אדר:

"כיון שראה אותו רשע שאין הגורל נופל בו בימים חזר לחדשים, התחיל בחדש ניסן ועלה בו זכות פסח, באייר זכות פסח קטן וזכות המן... עלה ראש חדש אדר ולא מצא בו שום זכות התחיל הרשע לשמוח".

לאחר שהפיל פור על החודשים הטיל פור על המזלות, וגם שם עלתה זכות לכל מזל, למעט מזל דגים, מזלו של חודש אדר:

"חזר ובדק במזלות טלה זכות פסח... בא לו מזל דגים שהוא משמש בחדש אדר ולא נמצא לו זכות, ושמח מיד ואמר אדר אין לו זכות ומזלו אין לו זכות ולא עוד אלא שבאדר מת משה רבן, והוא לא ידע שבאחד באדר מת משה ובאחד באדר נולד משה, ואמר: כשם שהדגים בולעין כך אני בולע אותן, אמר לו הקדוש ברוך הוא: רשע, דגים פעמים נבלעין ופעמים בולעין ועכשיו אותו האיש נבלע מן הבולעין".

נמצינו למדים, שיש סגולה מיוחדת לחודש הזה. בפנימיותו זהו זמן שמחה וגאולה לישראל, על אף שבחיצוניותו הוא מראה פנים לשונאי ישראל, כאילו הוא זמן פורענות לישראל. המן עצמו גילה על ידי הפור שיש בחודש עצמו עניין מיוחד, אלא שטעה לחשוב שעניינו של החודש הוא פורענות לישראל. הקב"ה חשף את טעותו והפך את מחשבתו - והתגלה היסוד השמח של החודש, שאינו מצטמצם ביום מסוים. אולם, לפי זה, הפור על היום בחודש - הוא הקביעה באיזה יום יתגלם העניין הכללי של החודש בצורה הטובה ביותר 33 . על כן, לדורות, כבר משנכנס החודש יש לציין את הנס, ולהרבות בו בשמחה 34 .

דברי הירושלמי אף הובאו להלכה ב'בית יוסף', ודקדוק בדבריו מראה שסבר שיש מחלוקת עקרונית בין הבבלי לירושלמי גם ב'שעת הדחק', ובפסיקה למעשה, במקרה של 'שעת הדחק', פסק כירושלמי 35 :

"ונ"ל דההיא דירושלמי דכל החדש כשר לקריאת מגילה לא ס"ל לתלמודא דידן מדלא מייתי לה. ומכל מקום בשעת הדחק שאי אפשר בענין אחר כלל, כדאי הוא הירושלמי לסמוך עליו".

וכן הביא גם ב'שולחן ערוך' בשם 'יש אומרים' 36 , שעוברי דרכים יכולים, בדיעבד, לקרוא מתחילת החודש. והרמ"א שם הוסיף: "והכי נהוג".

בנוסף לדין של קריאת המגילה מתחילת החודש, הוסיף המהר"י אסאד ולמד מדברי הירושלמי, שאף ניתן לשלוח 'משלוח מנות' מתחילת החודש, במקום שאינו יכול לשלוח בזמנו 37 :

"ועוד הרי איתא בירושלמי כל החדש כשר לקריאת המגילה שנאמר והחדש אשר נהפך וכו' והכי קימ"ל 'בשולחן ערוך': 'המפרש בים ויוצא בשיירא ואינו מוצא מגילה להוליך עמו וא"א להמתין עד י"א וכו' קורא אפילו מתחילת החדש ' ('אורח חיים' תרפ"ח, ז), וה"נ נזכרים ונעשים כתיב איתקשו אם א"א להמתין יקיים משלוח מנות מתחלת החודש ומאז שפיר מקרי מלתא דמצי עביד לה השתא ומצי שפיר משוי שליח לשלחו ע"י בי"ד מתחלת החודש".

על פי זה ניתן לבאר שהמחלוקת בין הבבלי לירושלמי היא למעשה בעניין "משנכנס אדר": לפי הירושלמי יש השלכה מעשית לכך שחלק מענייני החג מתחילים מתחילת החודש, ואילו לפי הבבלי ענייני החג, כולם, מתחילים רק בסמוך לחג.

ד. שיטת הרמב"ם בעניין "משנכנס אדר"
הרי"ף 38 הביא את דברי רבי יהודה בסוגייתנו, וגם הרא"ש הזכיר אותם בפסקיו להלכה 39 . אולם הרמב"ם פסק להלכה בהלכות תעניות רק את דברי המשנה: "משנכנס אב ממעטין בשמחה" 40 , אך השמיט את דברי ר' יהודה ורב פפא ולא הזכירם להלכה כלל. לעומתו, הטור וה'שולחן ערוך' הזכירו את הדין של אב והשמיטו בנוגע לאדר, אך בשונה מהרמב"ם - הזכירו גם את ההלכה של להשתמט מדין עם הגוי באב 41 .

לעומתם, ה'מגן אברהם' 42 הזכיר את דין "משנכנס אדר" להלכה, וכך גם ה'משנה ברורה' 43 :

"משנכנס אדר מרבין בשמחה ומי שיש לו דין עם עכו"ם ישפוט באדר" 44 .

על כך שהרמב"ם, הטור ו'השולחן ערוך' השמיטו דין זה הקשה ה'חתם סופר' 45 . בהסברו לשיטת הרמב"ם, הוא מראה שיש מחלוקת אמוראים עקרונית בנוגע לדין של 'משנכנס אב' ו'משנכנס אדר'.

זהו סיכום שיטתו:
א. רב יהודה ביאר את הסוגיה אליבא דרב. לרב שיטה עקבית לגבי אב ואדר שענייניהם מתחילים מראש חודש. לפי שיטה זו ניתן להבין את הביטוי "כשם שמשנכנס אב..." שיש התאמה ודמיון ביניהם. אולם דין זה שנוי במחלוקת מפורשת ביחס לחודש אב, ומכלל זה המחלוקת היא גם לענייני חודש אדר.

ב. הרמב"ם לא פסק כרב, אלא כמאן דאמר שדיני האבילות (תספורת, כיבוס ואכילת בשר) חלים רק בשבוע שחל בו תשעה באב ולא מראש חודש; המיעוט בשמחה שיש "משנכנס אב" - הוא רק ב'בניין של שמחה' (כגון חתונות). על כן הוא סבר שכשם שלא פסקנו אליבא דרב בענייני חודש אב, כך אין לפסוק על פיו באדר שיש להרבות בשמחה מתחילת החודש.

ג. ניתן לומר, לדעת רב יהודה, ש"משנכנס אדר..." יש מצווה לשמוח ואיסור להספיד - אלא שלא נפסקה הלכה כמותו.

ד. גם את דברי רב פפא הרמב"ם לא פסק להלכה, משום שהם תלויים בדברי רב יהודה שלא נפסק כמותו 46 .

ה. ניתן להראות על פי ה'חתם סופר' שהרמב"ם דחה באופן עקיב את דברי רב יהודה ורב פפא להלכה; לעומתו, הטור וה'שולחן ערוך' פסקו כרב פפא לגבי אב, ורק לגבי אדר לא הזכירו את דברי רב יהודה ולא את דברי רב פפא. את שיטתם הוא מתרץ בכך שהם הזכירו את ענייני אב מדין שונה, שהם חוששים באב ל'סכנתא', ובאדר אין סכנה. ה'נימוקי אורח חיים' 47 חולק על ה'חתם סופר' ועל מסקנותיו לגבי סוגייתנו. לדעתו, הסיבה שלא הזכירו הרמב"ם וה'שולחן ערוך' את הדין של "משנכנס אדר" לעומת איזכור "משנכנס אב", תואם, לכאורה, לכללי הרמב"ם שאינו מזכיר להלכה יסודות שאין בהם השלכות מעשיות. ובאמת, בהלכה של "משנכנס אב" קיימות הגדרות מדויקות מה הם הדברים שיש למעט, לעומת זאת ב"משנכנס אדר" אין דברים המוגדרים לריבוי שמחה; אולם, למסקנה, הוא דוחה את התירוץ הזה, ונשאר בשאלה מדוע הרמב"ם לא הזכירו, ובעקבותיו גם ה'שולחן ערוך'. אולם, למרות שה'נימוקי אורח חיים' נשאר בצריך עיון, לדעתו, דברי רב יהודה: "משנכנס אדר" הם לכולי עלמא, והם אינם שנויים במחלוקת כלל, כפי שמשתמע מפשט הסוגיה.

ה. ביאור דברי רב פפא בסוגייתנו
רב פפא מסיק מדברי רב יהודה שיש השלכה מעשית ל"משנכנס אדר" 48 :

" הלכך, בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי - לישתמיט מיניה באב ד'ריע מזליה', ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה'".

רב פפא לומד שיש 'סימן' לכך שהחודש כולו מתאים לדון עם הנוכרי, והתאמה זו מתחילה כבר מתחילת החודש.

אולם, כפי שהזכרנו לעיל, כבר הריטב"א 49 הקשה על משמעות ייחודיות זו של החודש, משום שבכך מסתמכים על 'מזל' מיוחד שיש בזמן זה, והרי קיימא לן 50 : "אין מזל לישראל" 51 ?!

הריטב"א (שם) תירץ, שהמימרא בסוגייתנו מתיישבת על פי מימרא אחרת שמובאת במסכת שבת, שבכל השנה "אין מזל לישראל" אך שני חודשים אלו יוצאים מן הכלל.

על פי תירוץ זה דברי רב פפא מתבססים על שני דברים: האחד - שיש מזל מיוחד לישראל בחודש אדר, שבגללו מרבים בשמחה, ודנים בו עם גויים. והשני - יש להגביל את דברי הגמרא בשבת, וללמוד שהעיקרון של "אין מזל לישראל" תלוי בזמן, והוא חל באב ובאדר.

הריטב"א מציע דרך נוספת לפתרון:

"ואפשר עוד ד'מזל' לאו דוקא, אלא הגזירה קרי מזל בלשון בני אדם".

תירוץ זה מתבסס על הבחנה בין שני מושגים: בין 'מזל' ל'גזירה' ואכמ"ל.

לעומת זאת המהרש"א 52 פירש את דברי הגמרא במסכת שבת כפשוטם ש"אין מזל לישראל", ואין אף פעם קביעה דטרמיניסטית של 'גורל' על עם ישראל; אלא שאירועים של זכות וחובה, שאמורים להתרחש ממילא על פי ההשגחה, וללא קשר למזל, מתגלגלים לתאריכים התואמים למהותם:

"גם שאמרו 'אין מזל לישראל' מכל מקום מגלגלין זכות ליום זכאי 53 וחובה ליום חובה כדאמר לעיל 54 ".


דבריו של המהרש"א מתיישבים עם פירוש התוספות לדברי רב פפא 55 :

"פירוש משום דאמר לעיל מגלגלין חובה ליום החייב".

המהרי"ל 56 הסביר בעניין זה שאין בהשלכות ההלכתיות של "משנכנס אדר" משום האיסור 'לנחש ולעונן'. הוא מחלק ומבדיל בין 'ניחוש' לבין 'סימן טוב', ודבריו מבוססים על דברי הגמרא:

"תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: בית תינוק ואשה, אף על פי שאין נחש יש סימן " (חולין צה ע"ב).

דברי הגמרא מתבארים ברש"י שם:

" בית תינוק ואשה - בנה בית או נולד לו בן או נשא אשה. אע"פ שאין נחש - שאסור לנחש ולסמוך על הנחש. יש סימן - סימנא בעלמא הוי מיהא דאי מצלח בסחורה ראשונה אחר שבנה בית או שנולד התינוק או שנשא אשה סימן הוא שהולך ומצליח ואי לא אל ירגיל לצאת יותר מדאי (=מדי) שיש לחוש שלא יצליח".

המהרי"ל משווה את הגמרא שם לסוגייתנו ומסיק ש"משנכנס אדר" הוא 'סימן' ולא 'ניחוש':

"הא ודאי אסור לנחש ולעונן... וסימן טוב הוא... 'ואמר מר בית תינוק ואשה אע"פ שאין נחש יש סימן' ודומה להא דאמר רב: 'משנכנס אדר מרבין בשמחה'".

ה'חתם סופר', בסוף התשובה שהוזכרה לעיל 57 , מעלה כיוון נוסף בדברי רש"י, שתואם את היסוד של המהרי"ל. לדעתו, רש"י בפירושו השיב ב'חדא מחתא' על הקושי בדברי רב יהודה (מדוע דווקא "משנכנס אדר") ורב פפא (מדוע אין בכך משום 'ניחוש'). לשיטתו, נס שנעשה בפעם אחת הרי הוא 'נחש', ואילו נס שחזר ונשנה הוא בתורת 'סימן'. לרש"י, רציפות שני הנסים היא אשר מורה על 'סימן' מיוחד שיש בחודש זה:

"א"נ י"ל בהא, עפ"י מה שהרגיש מהרש"א והאריך ג"כ ראנ"ח פ' תצא אהא דרב פפא דאמר: "בריא מזליה" הא קיי"ל 'אין מזל לישראל'. ולע"ד משום הכי כתב רש"י (תענית כט ע"א, ד"ה משנכנס) 'ימי נסים היו לישראל פורים ופסח', וביעב"ץ (ח"ב סי' פח) נתעורר בזה מה רצה רש"י להוסיף פסח, ולפי הנ"ל י"ל דס"ל אע"ג דאין מזל לישראל, מ"מ אחז"ל (חולין צה ע"ב) אע"ג דאין ניחוש יש סימן והוא דאתחזק, וס"ל הכא אתחזק תרי זימנא עכ"פ פורים ופסח, וקיי"ל ב' זימני הוה חזקה ".

ה'חתם סופר' מעלה כיוון נוסף לתירוץ רב יהודה ורב פפא כאחד. כפל הנסים שהתרחשו כנגד שתי אומות שונות בפורים ובפסח, מלמד שיש בתקופה זו 'סימן טוב' מצד עצמה, ולא מזלה של אומה פלונית הוא שגרם:

"א"נ ס"ל בחד זימנא איכא למימר שמא ריעא מזלא דעמלקים גרם ולא בריא מזלא ישראל דאין מזל להם, אבל השתא דאירע ע"י ב' אומות שונות רצופים עמלק ומצרים שמע מינה יש סימן טבא דבריא מזלא דישראל ועכ"פ יש סימן, זה נ"ל דעת רש"י" 58 .

סיכום שלוש השיטות שהובאו לתירוץ דבריו של רב פפא - מלמד על מכנה משותף שלהם. לריטב"א - חודש אדר יוצא מן הכלל של "אין מזל לישראל". ויש בו 'מזל' מיוחד; למהרש"א - חודש אדר אמנם בכלל "אין מזל לישראל" אולם הוא בתורת 'יום זכאי' יותר משאר החודשים; למהרי"ל - בחודש אדר יש 'סימן טוב' יותר משאר החודשים.

לשלוש השיטות יש בחודש אדר כולו, מתחילתו, מצד תכונתו העצמית, בחינה סגולית מיוחדת, שמייחדת אותו משאר החודשים. בחינה זו היא הגורמת לריבוי שמחה בחודש כולו, ויישומה המעשי הוא בכך שיש בה יתרון לישראל בהתדיינות עם הנוכרי.

נחתום את עיוננו בעיסוק בבחינה המיוחדת של חודש אדר שמתבאר כיסוד מרכזי בדברי המהר"ל, עניין שעמד עליו מספר פעמים בפירושו על המגילה 59 :

"'והחודש אשר נהפך להם' (אסתר ט', כב) וגו' מה שתולה זה בחודש, כי המן היה אומר כי אדר שהוא סוף החדשים מורה על שישראל יש סוף להם, ונהפך חודש זה לשמחה, כי אדרבא בו קיום ישראל מצד הש"י אשר הוא מקיים את ישראל, כי הוא יתברך הצורה האחרונה לישראל כמו שהתבאר למעלה".

חודש אדר הוא חודש פוטנציאלי לגזירה משום שהוא 'סוף' לחודשי השנה. כשם שיש בחודש זה פוטנציאל סופני, בדרך הטבע, מתגלה בו שורש הקיום הנסי של עם ישראל, שקיומו מצד ד' יתברך. זהו גם המקור לשמחה היתרה שמתגלה בחודש זה מתחילתו, שמחה על האלוקיות המוטבעת בעם ישראל ומקיימת אותו. יסודות אלה התבארו ביתר ביאור בפירושו של המהר"ל במקום אחר:

"ומה שנפל הגורל על חודש אדר, אל תאמר שלא היה בגורל הזה ממש כאשר לא היה מקוים מחשבת המן, כי זה אינו 60 . וכך הוא באמת, כי בודאי יש לישראל סוף ותכלית מצד עצמם, רק מצד הש"י יש להם קיום, אבל מצד עצמם אין להם קיום. ודבר זה שאין לישראל הקיום רק מצד שהש"י, מורה זה כי שם 'אל' בסוף השם של ישראל. כי בסוף שלהם שיש להם מצד עצמם, נותן הש"י להם קיום. אבל מצד עצמם של ישראל יש להם סוף. ולכך נפל הגורל בחודש י"ב שהוא סוף החדשים. כי יש לישראל סוף מצד עצמם. והמן הרשע כאשר נפל הגורל בחודש י"ב שמח, כי סבור היה כי מאחר שנפל בחודש י"ב מורה זה על הסוף. ולא ידע כי יש להם סוף מצד עצמם רק כי קיום שלהם הוא מצד הש"י. וכל האומות קיומם שלהם מצד עצמם יותר מן ישראל, ואין להם הקיום מצד הש"י. ולפיכך סוף שלהם שיהיו בטלים רק ישראל. ולפיכך כתיב: 'הפיל פור... מיום ליום ומחדש לחדש שנים עשר הוא חדש אדר' כיון שהפיל הגורל עד י"ב חודש ולא נפל הגורל על חדשים הראשונים רק נפל הגורל בחודש אדר. ומ"מ קשיא למה לא כתב בפירוש כי נפל הגורל בחודש י"ב הוא חודש אדר ולא היה לו לומר כי הפיל הגורל מחודש אל חודש רק היה לו לומר כי נפל הגורל בחודש אדר? ויראה כיון שלא היה הגורל אמת שהרי לא היה כלום בגורל לפי מחשבת המן, ואדרבא הגורל נהפך על המן, לכך לא כתיב בפירוש שנפל הגורל הוכחה בפירוש לגמרי, רק שהיה מורה הגורל לכאן ולכאן, ואין דבר בפירוש. וכן דרשו בפירוש במדרש (אסתר רבה ז, יא) 'הפיל פור הוא הגורל' עליו נפל הגורל. יראה שדרשו כך מדכתיב (שם) 'הפיל פור הוא הגורל' ולא כתיב שנפל הגורל בחודש י"ב אלא בחודש י"ב אלא שבא לומר כי הוא הפיל הגורל אבל הנפילה עצמה עליו היה ומ"מ צריך לומר כמו שאמרנו כי לכך היה הגורל בחודש אדר שהוא סוף לחדשים כי זה על סוף ישראל ולא ידע המן כי לכך יש לישראל סוף כי מצד הסוף הוא קיום ישראל מצד הש"י ואל"כ לא היה בגורל ממש כלל רק בודאי יש בו ממש ולכך הסוף שלהם בחודש אדר וחודש אדר מחובר לחודש ניסן כי כאשר הסוף שלהם בחודש אדר שהוא מחובר לחודש ניסן ובזה נראה שאין כאן סוף גמור רק שהוא שב אל הש"י " ('אור חדש' עמ' קלג-קלד).

התפיסה הסופנית של המן סברה שסוף השנה, מהווה קץ בזמן וממילא מתאים לעשיית קץ לישראל, רחמנא ליצלן. המן לא ידע, שבמהותם, הזמן והשנה הם תופעות מעגליות ומחזוריות, ושסופם מחובר לתחילת השנה המתחדשת. לעיל, הזכרנו את דברי רש"י על אודות השמחה באדר, והקשר בינה ובין פסח. בדברי המהר"ל מתבאר פן נוסף לקשר זה: חג הפסח ונס הגאולה האלוקית הוא ערובה שהסוף של אדר אינו כליה. זהו שלב ביניים לקראת הגאולה המתגלה בניסן, שבה נגאלו ושבה עתידים להיגאל.





1 תענית כט ע"א.
2 לקמן נרחיב בביאור מסקנה זו.
3 קיימא לן: "מדה טובה מרובה ממדת פורענות", סנהדרין ק ע"ב; וכן יומא עו ע"א, וכן סוטה יא ע"א, ובמדרשי חז"ל במכילתא בא ועוד. עיין ב'עיון יעקב' על 'עין יעקב' מסכת תענית שם, שהקשה בדרך דומה; ותירץ על פי דיוק ברש"י שמכיוון שמדובר בשני נסים לא ניתן היה ללמוד מכך על פורענות אחת, עי"ש.
4 'חידושי המאירי' על הסוגיה במסכת תענית.
5 'נימוקי אורח חיים' לר"א שפירא סימן תרפ"ו. ובספר 'אשל אברהם' כתב שכל חודש אדר הוא בכלל השמחה כדכתיב: "והחודש אשר נהפך להם מיגון לשמחה".
6 ספר 'ילקוט אברהם' סימן תרפ"ו. עיין גם בספר 'ימי הפורים דינים ומנהגים' לרב יצחק מאיר ליברמן, אדר תשנ"ט, פרק ג', א, ובהערות שם. ובספר 'אדר ופורים' לרב יואל שוורץ - הוצאת 'דבר ירושלים' תשמ"ג, פרק א', ובהערות שם.
7 'ילקוט אברהם' שם. ובספר 'ימי הפורים דינים ומנהגים' המוזכר בהערה הקודמת. ועיין לקמן במה שהובא מחידושי ה'שפת אמת' על תענית כט ע"א, שכתב גם הוא שהיה מקום לומר שביטויו של רב יהודה "כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה" הוא בגלל החורבן, ו"משנכנס אדר מרבין בשמחה" הוא בשל ההתעסקות בבניין המשכן ואיסוף השקלים. ועיין שם בהערה 12 בדבר מרכזיות עניין בניית בית המקדש החרב בגזירת המן ובנס פורים.
8 שבת קנו ע"א.
9 הריטב"א בחידושיו על תענית כט ע"א, ועוד יתבאר לקמן.
10 כך גם הקשה רבי יעקב עמדין בשו"ת 'שאילת יעב"ץ' ח"ב סימן פ"ח, ועיין ב'עיון יעקב' על 'עין יעקב' תענית כט ע"א, שביאר במה התקשה רש"י שהוסיף את שניהם.
11 תענית שם.
12 למרות מסקנת ה'שפת אמת' ניתן לומר שהגזירה ונס הפורים קשורים לבניית חורבות בית המקדש - בבית שני, כמשתמע ב'ספרי דאגדתא' על אסתר: מדרש אבא גוריון ג; וכן מדרש פנים אחרים נוסח ב פרשה א, וב'אוצר המדרשים' לאייזנשטיין, עמוד נא פרשה א, התיקון לחורבן הבית על ידי נבוכדנצר בא בהעברת ושתי, נכדתו של נבוכדנצר, ממלכותה והעמדת אסתר ומרדכי שיבנו את בית המקדש. גם יישוב הארץ על ידי שבי ציון, שבנו חורבותיה לאחר גלות בבל, הוא יסוד מרכזי בנס הפורים כפי שביאר הרמב"ן בחידושיו על מסכת מגילה ב ע"א.
13 על 'אורח חיים', תרפ"ה, ז.
14 על 'עין יעקב' תענית כט ע"א.
15 עיין בספר 'רסיסי לילה' לרבי צדוק הכהן מלובלין (אות נג), שהקשה בדרך זו על דברי הגמרא: "ענין משנכנס אדר מרבין בשמחה (תענית כט ע"א) והרי בניסן עיקר גאולת ישראל ובסיון קבלת התורה ובסוכות זמן שמחתינו ולא נאמר על ידי זה על כלל החודש מרבין בשמחה. וגם מהלשון מרבין משמע דיש שמחה תמיד אלא דאז מרבין בה ואיזה שמחה תמידית יש לישראל בהיותם בגלות ונאמר: 'אל תשמח ישראל אל גיל...'".
16 בשו"ת 'שאילת יעב"ץ' ח"ב, סימן פ"ח.
17 הופיע בגמרא תענית, הוצאת מכון "הלכה ברורה".
18 אולם טרם זכיתי להבין את הערתו במלואה, שכן קשה לי מדוע השמחה היא בכל החודש וכן מאיזה טעם היא מתחילה "משנכנס אדר", הרי חובת הדרישה של ענייני הפסח מתחילה שלושים יום לפני החג ולא מתחילת החודש? ואולי כוונתו שמשום כך הם שייכים זה לזה כמו שביאר המהר"ל ב'אור חדש' עמוד קלב: "ואמר כל שלשים שלפני הפסח הם שייכים לפסח, שהרי שואלין ודורשין בהלכות פסח שלשים יום" (פסחים ו ע"א).
19 'שערי הלכה ומנהג' הוצאת 'היכל מנחם', עמ' רפ"ב-רפ"ח. תודה לידידי ועמיתי הרב נתנאל אריה (ר"מ בישיבת הגולן) שהסב את תשומת לבי למקור זה.
20 עי"ש בהקבלת העניין לחודש אב שבו הוכפלו צרות.
21 ועי"ש הערה 26 על השייכות של פורים לפסח הואיל וביום ב' של פסח בסעודת אסתר נתלה המן. ועוד שגם עכשיו: "טוב לעשות איזה דבר בסעודה ביום ב' לזכר זה" ('מגן אברהם' 'אורח חיים' ת"צ. וכן שולחן ערוך 'אבן העזר' שם ס"ב)".
22 ובטור 'אורח חיים', תרפ"ח, הסיק מכאן שאין להקדים מי' בחודש: "שדרו ממתיבתא היכא דנפיק בשיירא או נפיק בספינתא קורא בי"ד וכל תקנה שיכול לעשות כדי שיקרא בי"ד יעשה ואם אין יכול לעשות קורא אותה בי"א, בי"ב, בי"ג, אבל בעשירי ומי' ולמטה אינו יכול לקרותה וכ"כ רע"ם ז"ל".
23 מגילה ב ע"א.
24 אמנם בפשטות, בפסוק מדובר על הזמנים המובאים בפסוק כז, שהם שני הימים בלבד אך הגמרא דרשה את ריבוי הזמנים מצורת הלשון המיוחדת "זמניהם".
25 לקמן נראה שהלימוד בירושלמי החולק על הבבלי הוא מחלקו השני של אותו הפסוק.
26 יש לציין שדברי רבי חלבו מגבילים את דברי רב נתן עד לט"ו, בעוד שבדברי רב נתן עצמו נאמרו הדברים באופן כולל על כל החודש. כך או כך נמצא, שיש מקור הלומד מהפסוק שקריאת המגילה שייכת לכלל החודש.
27 על הירושלמי שם.
28 מגילה פ"א ה"ב, ועיין עוד ב'הגהות מימוניות' על הרמב"ם בהלכות מגילה, פ"א ה"ו, באות ט, שהביא מדברי הראבי"ה שהדין שאי אפשר להקדים מי"א הוא רק לכפרים המקדימים ליום הכניסה, ואילו המפרש בספינה יכול להקדים לראש חודש. ניתן לומר שדברי התוספתא הם לכתחילה אם אפשר, אולם היא לא קבעה במפורש שאם אי אפשר אסור להקדים. וכן עיין ב'בית יוסף' תרפ"ח, ז.
29 בדרך זו ניתן לבסס את דברי רב יהודה לא רק מהלימוד מהמשנה "משנכנס אב", אלא גם מהפסוק. וכך משמע שהסביר גם ה'חתם סופר', לקמן, את מקורו של רב יהודה.
30 יש לחקור האם על פי זה, לדעת רבי נתן, מי שקרא מראש חודש קורא בברכה? וצ"ע. ובספר 'דרכי חיים ושלום' סימן קצא כתב על דברי ה'שולחן ערוך' שבימים הראויים לקריאה, דהיינו מי"א, אין אומרים תחנון, ובהמשך לדבריו יש לחקור לשיטת ר' נתן האם לא יאמרו תחנון מר"ח? וצ"ע. ועיין בדברי ה'חתם סופר' בתשובה קס, שיובאו לקמן, שמשמע ממנו דלרב יהודה שסובר "משנכנס אדר...", אכן אין אומרים תחנון מראש חודש.
31 עיין ב'אבן עזרא' שם, שהתקשה בדבר הזכרת החודש בפסוק, והסביר שהוא מוסב על קיום הפורים באדר שני.
32 עיין ב'אור חדש' למהר"ל עמ' קלד, שם פירש את דברי חז"ל אלו.
33 עיין דברי המהר"ל ב'אור חדש' עמ' קלב; ועיין ב'יערות דבש' ח"ב, דרוש י"ג, שכתב שהגורל ליום י"ג היה קשור דווקא למיתתו של משה.
34 ובפירוש ה'אבן עזרא' (שם) דחה את הפירושים על נפילת הפור על פי הסגולה המיוחדת של הימים והמזל של ישראל.
35 'אורח חיים' תרפ"ח, ז; ועיין בשו"ת 'חתם סופר' חלק או"ח סימן קצ"ג שביאר את דברי המשנה ביחס לדברי הירושלמי.
36 תרפ"ח, ז, ועיין ב'משנה ברורה' שם בס"ק כב.
37 בשו"ת 'יהודה יעלה' ח"א, 'אורח חיים' רד.
38 בדפי הרי"ף ט ע"ב.
39 פרק רביעי סימן לב.
40 פ"ה ה"ו.
41 תקנ"א, א.
42 תרפ"ו, ס"ק ה.
43 תרפ"ו, ג, ס"ק ח.
44 וכן פסק הגר"ש גאנצפריד ב'קיצור שולחן ערוך' (קמ"א, א): "משנכנס אדר מרבים בשמחה, וישראל שיש לו דין ודברים עם אינו יהודי ישפוט עמו בחודש זה". וכן ב'ערוך השולחן' סימן תרפ"ו, ו.
45 שו"ת 'חתם סופר', 'אורח חיים' קס.
46 ועיין לקמן שהבאנו את חלקה השני של תשובתו, ושם תירץ שהרמב"ם לא פסק כך הואיל ולשיטתו "אין מזל לישראל".
47 תרפ"ו.
48 מסקנה זו נובעת מעצם מבנה הסוגיה, וגם מהעובדה שרב יהודה היה אמורא בבלי שחי בתפר שבין הדור השני והשלישי של אמוראי בבל, ואילו רב פפא היה מהדור החמישי של אמוראי בבל. וכן, מהעובדה הבולטת ללומדי הש"ס, שרב פפא הקפיד לבסס את דבריו על דברי אלה שקדמו לו, ולומר: "שמע מיניה...". לדוגמה: פסחים מח ע"א; ושם קטו ע"א; יומא כח ע"ב; סוכה מט ע"ב; חגיגה טז ע"ב; יבמות קג ע"א; כתובות לו ע"ב; בבא מציעא נב ע"א; שם פ ע"ב; בבא בתרא עה ע"ב; שם פד ע"א; סנהדרין יח ע"ב; שם יט ע"א; שם צג ע"א; מנחות לד ע"א; שם נה ע"א; חולין נח ע"א; ערכין יט ע"ב; תמיד כז ע"א; נדה יג ע"ב ; ושם כו ע"א.
49 בחידושיו על תענית כט ע"א. בדומה לכך, הקשה המהרי"ל, על קביעה זו של רב פפא, שהרי אסור לנחש ולעונן.
50 שבת קנו ע"א.
51 עיין ביבמות מט ע"ב, ושם מחלוקת ר' עקיבא ורבנן על הפסוק: "את מספר ימיך אמלא". ובתוספות שם שסובר שזכות גדול מועיל לשנות המזל, "מיהו לא שכיח שישתנה". ועיין עוד בתוספות שבת קנו ע"א; ובגמרא מועד קטן כח ע"א; ובזוהר פנחס רט"ז, ב; וכן דן בכך בשו"ת הרשב"א בח"א סימן קמ"ח וסימן ת"ט; ושם בח"ה סימן מ"ח; וברבנו בחיי בפירושו לספר בראשית ט"ו, ה; ולספר דברים ח', יח. ושם מבואר שלכלל "אין מזל לישראל", אבל ליחיד יש מזל ואפשר לבטלו, ושיש הבדל בין 'בני, חיי ומזוני' לבין שאר דברים. ועיין עוד בספר 'דעת תבונות' לרמח"ל קסח. וב'נפש החיים' שער ד' פי"ח. מקורות אלה ואחרים התבארו בהרחבה ב'גליון הש"ס לרעק"א מכתי"ק' לאחרונה יצא בהוצאת 'בני תורה', בפרק: "אין מזל לישראל", עמ' צ ואילך. 'שו"ת מהרי"ל חדשות' סימן צב, ועיין שם בשאלה שנשאל לגבי עריכת נישואין בזמן מילוי הלבנה. ושם פסק על פי ההבדל בין ניחוש לסימון: "ז"ל הב"י יו"ד סימן קע"ט, על מה שנהגו שלא לישא נשים אלא במילוי הלבנה שכתבתי בשם הנ"י כתוב גם בתשובת הרמב"ן סימן רפב שאינו ניחוש אלא כשם שמושחין מלכים על המעיין דתמשוך מלכותן כן עושים במילוי ולא בחסרון, וסימנא טבא הוא כדרך שמושכין יין בצינורות לפני חתנים ואין בו משום דרכי האמורי".
52 תענית כט ע"א.
53 עיין בספר 'שערי הלכה ומנהג' לאדמו"ר מנחם מענדל מלובביץ', שהוזכר לעיל, עמ' רפב ואילך, שמבאר במערכה ארוכה את ייחודו של חודש אדר מצד שהוא בתורת 'יום זכאי'.
54 כוונתו לדברי הגמרא (תענית כט ע"א): "ובשניה, מנלן? דתניא: מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב". וברש"י שם: "וחובה על ידי חייב - היינו תשעה באב, דרגילין להיות בו רעות".
55 תוספות כט ע"ב, ד"ה אמר; ועיין ב'חתם סופר' לעיל שביאר את התוספות כך שדברי רב פפא אינם מופנים לסוגייתנו ולדברי רב יהודה - אלא לסוגיה דלעיל.
56 ראה לעיל בהערה 51.
57 ראה לעיל, הערה 45.
58 ועיין עוד שם בסוף הסימן שכתב: "ומ"מ הש"ע הוה ס"ל דרב פפא אפשר ס"ל "יש מזל לישראל" ואנן קיי"ל שלהי מסכת שבת (קנו ע"א) כהני אמוראי ותנאי דש"ס ד'אין מזל לישראל', וא"כ בשלמא באב איכא למיחש דבריא מזלא דאומות העולם, אבל באדר מהכ"ת לימצי לי', דנהי דריעא מזלא דעמלקים, דשארי אומות מי ריעא, ולענין בריאות מזלא דישראל הא אין מזל לישראל, כנלענ"ד במעט עיון".
59 'אור חדש' עמ' ריג. והתבארו דבריו באריכות שם בעמ' קלב-קלח; וכן שם עמ' קמד; ובעמוד רה; עקרון זה התבאר גם בספרו 'דרך חיים' בהקדמה, עמ' יב.
60 ועיין בדברי 'יערות דבש' חלק שני, דרוש י"ג, שכתב בכיוון דומה.

הסרו את אלהי הנכר אשר בתככם 

הסרו את אלהי הנכר אשר בתככם
הרב יוסף כרמל
מוקדש לעלוי נשמת רבי משה שושן


בפרשת ויצא מספרת לנו התורה בעיקר על הקמת משפחתו הפרטית של יעקב אבינו. מצד אחד מתוארים קשריו עם נשותיו והולדת ילדיו ומצד שני יחסיו עם חמיו מארחו וגיסיו.

לקראת סוף הפרשה מדובר על פעילות ברמה הלאומית. ליעקב אבינו מחנה גדול שאחריו רודף המחנה של לבן ואחיו. מלחמה נמנעת רק בהתגלות אלקית שמזהירה את לבן. בסופו של משא ומתן יעקב חותם על הסכם בין לאומי, בטקס רב משתתפים הקובע את הגבול בין ארם ובין ישראל, (בראשית ל"א). גם ההתנהלות מול עשיו איננה במישור הפרטי אלא מתוארת כמאבק בין שני מחנות. ההדגשה של הפן הלאומי באה לידי ביטוי גם במאבק עם המלאך-שרו הלאומי של עשיו. סוף פרשת וישלח מעמתת בין עם ישראל שמורכב משנים עשר שבטים (ל"ה כג-כו) מול אלופי ומלכי אדום. כך מתחילה לבא לידי ביטוי הנבואה בדבר "ולאם מלאם יאמץ" (כ"ה כג).

המחנה של יעקב לא היה מורכב רק מרועי צאנו הגדול אלא כנראה גם מאנשים שהסתפחו אליו כמי שייצג את האמונה באל אחד, כפי שהדברים מפורשים בעניין סבו וסבתו - אברהם ושרה - "ואת הנפש אשר עשו בחרן" (י"ב ה). כנראה שגניבת התרפים גם היא צריכה להבחן במימד של מלחמת דתות.

עם הגעתו של מחנהו הגדול של יעקב ארצה, באזור שכם, נתבע יעקב לשלם את נדרו בבית אל (לא נאריך הפעם בשאלה אם פרשיה זו נמצאת במקומה על פי סדר הזמנים או שגם כאן נאלץ להשתמש בכלל "אין מוקדם ומאוחר בתורה").

התורה מספרת על פנייתו של יעקב:

"ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסרו את אלהי הנכר אשר בתככם והטהרו והחליפו שמלתיכם: ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח לאל הענה אתי ביום צרתי ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי: ויתנו אל יעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם ואת הנזמים אשר באזניהם ויטמן אתם יעקב תחת האלה אשר עם שכם " (ל"ה ב-ד).

אל מי פונה יעקב ומי הם המחזיקים ברשותם " אלהי הנכר"?
רש"י, נכדו רשב"ם ורמב"ן מסבירים שיעקב פנה אל כל מחנהו שלקחו שלל משכם וקרא להם להפטר מכל קשר אל עבודה זרה. על שלשתם קשה מה פשר החלוקה בין "ביתו" לבין "כל אשר עמו" לכן נפנה אל המדרש שמסביר אחרת לגמרי:

"הסירו את אלהי הנכר. .. מכאן אתה למד שגייר יעקב גרים כשם שעשו אברהם ויצחק" (בראשית רבתי פרשת וישלח).

על פי מדרש זה צ"ל כי פנייתו של יעקב אל "ביתו" משמעותה פניה לרחל בעניין התרפים. לעומת זה פנייתו של יעקב אל "כל אשר עמו" היא פניה אל הציבור הגדול של הגרים והמצויים בתהליכי גיור שהצטרפו אל מחנהו. עם החזרה לארץ ישראל דורש מהם יעקב להפסיק לפסוח על שני הסעיפים, לזנוח סופית את העבודה זרה והוא מקיים טקס גיור המוני בשכם. טקס זה מתקיים במרכז הרוחני שהקים שם, בעקבות אברהם סבו, "תחת האלה אשר עם שכם". הטקס כלל כמובן גם קבלת עול מלכות שמים וקבלת מצוות.

חיזוק לגישתו של המדרש ניתן למצא מהפסוקים המקבילים בספר יהושע:

"ועתה הסירו את אלהי הנכר אשר בקרבכם והטו את לבבכם אל ה' אלהי ישראל:... ויכרת יהושע ברית לעם ביום ההוא וישם לו חק ומשפט בשכם: ויכתב יהושע את הדברים האלה בספר תורת אלהים ויקח אבן גדולה ויקימה שם תחת האלה אשר במקדש ה' " (יהושע כ"ד כג-כו).

יעקב אבינו - מיסד עם ישראל עם חזרתו לארץ ישראל, ויהושע - מנהיגו הראשון של עם ישראל בארץ ישראל, התמודדו, גם בדרך זו, עם תופעת המסתפחים אל מחניהם.

פרשת בהעלותך - כל עוד הנר דולק... 
בהעלותך את הנרות


אדם שזורק בדל של סיגריה בוערת על קוצים יבשים בקצה יער, והאש אוחזת בקוצים ומתפשטת ושורפת את כל היער, הרי זה נחשב כאילו האדם הלך מעץ לעץ ושרף כל עץ במו ידיו. אף אם יתחרט השורף לאחר שזרק את הסיגריה, לפני שנשרף היער, הרי שאין ערך לחרטתו, והוא מחוייב בתשלום מלא. ולא עוד, אלא אפילו אם המדליק נפטר לבית עולמו בטרם התפשטה השריפה. אמנם אדם פטור מכל חיוב, לאחר מותו, ואין עליו חיובים במה שנעשה לאחר מותו, מכל מקום, הדבר נחשב כאילו בחייו, בשעה שהדליק, עשה הכל, וכאילו הכל נשרף באותה שעה, עוד בחייו, והוא נתחייב כבר, ועל כן יורשיו חייבים לשלם מכספי הירושה את הנזק. [על-פי דברי הנימוקי-יוסף בבא-קמא "אשו משום חציו"].

כן הדבר כאשר אדם מדליק אש ששורפת ומזיקה, וכן הדבר לטובה, כאשר אדם מדליק אור שמאיר ומיטיב. אף על פי שהמדליק עשה רק את ההדלקה, מכל מקום, כל הטוב שיש באור המאיר כולו, האור שדולק אחר כך מאליו, נזקף לזכותו של המדליק.

"נר מצוה ותורה אור". אדם עושה מעשה קטן ויחיד, של מצוה, והאור של המצוה מאיר לזמן מרובה, והרי הוא כאילו עומד ומדליק את האור כל העת. אדם שעושה מצוה, אשר נקראת "נר" - הרי הוא מדליק את המנורה הרוחנית בבית-מקדשו הפנימי; הנפש שלו מוּארת באור המצוה, והרי הוא ככהן הנכנס לבית-המקדש ומדליק את המנורה.

וכמו במקדש, שנאמר בו "בהעלותך את הנרות", ומפרשים חכמינו ז"ל: "שתהא שלהבת עולה מאליה", דהיינו צריך להדליק את הנרות עד שהשלהבת תאחז היטב בנר ותהיה דולקת מאליה, כן הדבר בעשיית מצוה. צריך לקיים את המצוה בהתלהבות כזו, שגם לאחר סיום מעשה המצוה, שלהבת ההתלהבות לא תפוג, אלא תדבק בעצם הנפש, והדבקות בד' על-ידי המצוה תִמשך ותהא מוסיפה והולכת מעצמה בטבע הנפש. צריך שתִבער בתוך המצוה אש יוקדת של אהבת ד' ויראתו, אשר תאיר את כל חדרי הנפש. כי הרי בכל מצוה תלויות כל המצוות כולן, ובעשיית מצוה אחת מאירות מתוכה כל המצוות כולן, וכל חדרי הנפש של האדם מתמלאים באור יקרות של מצות ד'. כל זה נעשה על-ידי ההדלקה הראשונה, אשר בגינה מתייחס אליו כל האור הנמשך ומאיר מאותה הדלקה. "כי נר מצוה ותורה אור". "בהעלותך את הנרות אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות".


מי יתן ונזכה להאיר, לבנות ולהיבנות...
עוד יאיר השחר / ארז דורון דברים לחג הפסח 

כי אותה הבטחה מהדהדת מאז, ו"היא" שעמדה לאבותינו עומדת גם לנו ולילדנו...
וגם אם החרישה המולת הגלות את אוזנינו מלשמוע; ואת עינינו סימאו ערפל ועשן ופרסומות מלראות; גם אם לא שלושה דורות עברו מאז אבדה גדולתנו אלא שלושת אלפים שנה ויותר – נאמנת עלינו הבטחתו שבוקר אחד, אולי הבוקר הזה, יפציע שחר ממזרח. ואז תיעצר ההמולה כולה לפתע, ושאון החרבות יפסק. אור בהיר יאיר את שדות הקרב ומפקד אהבה יערך על האדמה העשנה, הבוערת.

כבר התקבצנו ובאנו אל מאחורי הסורגים הנעולים ואנחנו משוטטים שם הלוך ושוב, חסרי מנוחה, מחכים לשחרור הגדול.
היטב אנו יודעים ומרגישים, שקרב ובא זמן פתיחת השערים. בפסח כולנו נצא לחרות, זקנים ונערים, נשים וטף.
ה' יעבור עלינו בלילה הגדול הזה, ויתיר כל אחד ואחד מכבליו. איש מכלאו נצא, איש מצנוקו הפרטי או מחצר מאסרו המוקפת גדרות, אל מרחבי החרות הגדולה, המוארת.
ואם נטה אוזנינו נשמע בחצי הלילה את שקשוק המנעולים הנפרצים, צלצול האזיקים המוסרים, ורעם אבני החומה הנבקעות ומתפוררות.
חשוך היה לנו בכלא העמוק של תוך ליבנו, עינינו לא ראו את החומות, וקרן אור לא באה פנימה.
על קצות האצבעות הלכו הסוהרים בינינו – מערפלים, מדכדכים, מעמעמים ומרדימים את שאיפותינו בשירי ארס נכאים.
ואנו חשבנו לנו, שאלה החיים.
בורות של בדידות פתאומית ולופתת, ימים ולילות של צללים ואורות, כשלונות ואשמה, רצונות ודממה, ביקורת מקטינה ומכווצת, נסיונות קטנים לחיות ולאהוב, חורים שחורים של יאוש.

חשבנו שאלה החיים והתרגלנו אליהם, שהרי כבר עברנו מזמן את השער החמישים של התקווה להגאל.

שלושה דורות שועבדו אבותינו במצרים. הם גרו בבתים של עבדים ושמעו את שריקת אדוניהם כל בוקר. הם קיבלו מכות בשוטים על עור שעל גב חשוף ומעונה. הם עבדו בפרך מעלות השחר ועד שקיעת השמש, עבודה ללא תכלית, מתסכלת, מייאשת. הם בנו והמצרים הרסו, לעיניהם, וכל כוחם כלה לריק.
מנין עמד לאימותינו במצריים הכוח להינשא? כיצד הצליחו להקים משפחות וללדת בנים, וראו אותם טובעים במים ולא חדלו? איך אפשר להבין את התקווה המטורפת שמנעה מהם את היאוש ואת ההשלמה ואת החידלון? איזו אמא תראה שמטביעים את בנה, ותחפוץ בבן נוסף שגם אותו יטביעו, ותלד בן נוסף שגם אותו ישחט פרעה?
איך מוכנה ילדה, שראתה במות אחיה, להינשא וללדת בנים שעתידים למות מיד?
כי הם ידעו.

כל אחד ואחד מבני אברהם, יצחק ויעקב ידע – שתבוא גאולה, ושהיא קרבה והולכת.
היום או מחר, או בשבוע שהבא, ייגלה אלוקי האבות, וישלח להם שליח מושיע, בכוחו ובשמו הגדול.
הם לא עברו את השער החמישים, אבותינו במצרים, והתקווה להיגאל בערה בהם. כל לילה האמינו שבבוקר יפציע להם שחר של חרות, ואם עוד לא זרח היום, יזרח בלי ספק בעוד יום או יומיים.
לכן יכלו לשאת את הכאב הנורא ואת הסבל, כי כל יום נשא בחובו תקווה חדשה, אמיתית ופועמת.
תקוה בעוצמה שאנחנו בכלל לא מכירים.

מצריים שלנו היום – אין לה שוטים ופירמידות, אלא תוויות של הצלחה וסמלים של אושר (אבל כדי שלא נשכח, נותר גם בשטר הדולר סמל הפירמידה הקדום) נוגשיה אינם מצליפים ומענים, אלא מחייכים, קורצים, קוראים ומפתים.
מצרים שלנו לא מטביעה את גופם של ילדינו, אלא היא נאבקת בכל כוחה הרוחני להחניק את נשמתם. כולנו עובדים את העולם הזה עבודת פרך שאינה לפי טבענו ואינה לפי כוחותינו, וכל עמלנו לריק.
כל פסגה חדשה שהצלחנו לכבוש קורסת מתחת רגלינו, כל אופנה חדשה שהצלחנו לתפור, מתפוררת ומשתנה לאחרת, וכל ילדינו הקטנים – אותם רצונות פעוטים של קדושה ושל תום אמיתי שנולדים בזמנים של אמת – נרמסים ונדרסים ונשחטים.
גם מצריים של היום רוחצת בדמינו. והיא נוטלת את היאוש ואת העצב, רוקמת מהם תפאורה של צללים וחומות, וכולנו חושבים, שאלה החיים.

אבל בפסח הזה נצא לחרות.

כל אחד יגלגל בחיפזון את צרורו הפרטי, הטהור, שלא החמיץ:
הרגעים ששתק בהם ובלם את כעסו, או נצר את לשונו; החסדים הקטנים-קטנטנים שעשה באמת ובסתר ולשם שמיים; גילויי הבטחון והאמונה שהצליחו לבקוע את ערפל היומיום – כל אחד יהיו לו בצרורו מצות כשרות וקדושות, והן תהיינה רבות ממה שחשבנו תמיד.
ביחד נצא, זקנים ונערים והורים ומתבגרים, אי ההבנות תימוגנה, הלבבות יתאחדו מחדש.
ביחד נצא, עדות וסוגים, מנהגים וחוגים, והבדלנות והפלגנות תעלמנה כלא היו. הטינה תתפוגג והשנאה תטבע בים. כאיש אחד נצא, בלא תחרות ושפיטה וביקורת, בלא דעות קדומות, באהבה גדולה, בלב אחד.

כי אותה הבטחה מהדהדת מאז, ו"היא" שעמדה לאבותינו עומדת גם לנו ולילדנו...
וגם אם החרישה המולת הגלות את אוזנינו מלשמוע; ואת עינינו סימאו ערפל ועשן ופרסומות מלראות; גם אם לא שלושה דורות עברו מאז אבדה גדולתנו אלא שלושת אלפים שנה ויותר –

נאמנת עלינו הבטחתו שבוקר אחד, אולי הבוקר הזה, יפציע שחר ממזרח.

ואז תעצר ההמולה כולה לפתע, ושאון החרבות יפסק. אור בהיר יאיר את שדות הקרב ומפקד אהבה יערך על האדמה העשנה, הבוערת.

לא פעם אני חושב לעצמי מי ומי יהיו שם, במפקד הסיום הגדול.
יהיו הקצינים הבכירים, אנשי המטות האלופים, המנהיגים יושבי האוהלים. הם, נאמנותם לא הוטלה מעולם בספק. מדיהם מגוהצים ועטורי דרגות ללא רבב. הם, נאמנים היו תמיד וכל חייהם הופרשו והוקדשו – עבורו. האחד.
יהיו גם החיילים הקרביים, פצועים ושותתים דם ומדיהם בלויים מאוד. כל גופם מצולק ואש של נאמנות בוערת בהם. את נפשם מסרו עבורו, עת חלבם ודמם כל ימיהם וזמנם הקריבו בחזיתות החסד, בשדות הקרב על הקירוב, בעשיה אמיתית – למענו.

אבל גם האזרחים הפשוטים יתקבצו בריצה, האנשים הקטנים מן השורה, שדבר המלחמה והנצחון נודע להם ברגע האחרון.
הם יבואו בבהלת חיפזון, לבושים בגדי יום יום וחול.
המצביא הגדול הגיע! תעבור השמועה ברחובות, וכולם יחטטו בכליהם במבוכה נואשת.
מדים של ממש אין להם, גם לא צלקות עמוקות. מעולם לא לחמו תחת אש המקלעים. אבל הם נתיניו האוהבים, ואין להם מלך אחר!
בחטף יקחו פיסת בד או סרט, יכרכו על זרוע וסביב הצוואר, ויתיצבו נרגשים בשורות.
כולנו נבוא.
ונישא, איש איש לפי כוחו, אות נאמנות ואהבה.

עוד יאיר השחר, ובפסח הזה - נצא לחרות.


 


ברית מילה מדוע? 

ברית מילה מתבצעת על זכר יהודי שמונה ימים לאחר לידתו.


ההליך מתבצע על ידי מוהל - שהתמחה במערכת המצוות היהודיות הקשורות למילה ועבר הכשרה מעשית נרחבת.


מדוע ברית מילה?


אברהם, אבי היהדות, היה האדם הראשון בהיסטוריה שביצע ברית מילה. למעשה, הוא מל את עצמו.
ברית המילה כשמה כן היא. ברית. אברהם נדר שיחנך את זרעו לעבוד את אלוקים בדבקות מושלמת. בתמורה הבטיח אלוקים לערוב לקיום יוצאי חלציו של אברהם - משפחת העבריים, שהפכו לעם ישראל וידועים מאז כיהודים.
כל עוד יהיו יצורי אנוש בעולם, הבטיח אלוקים לאברהם, יהיו גם יהודים. ברית זאת, או חוזה זה בין אלוקים לאברהם נחתם באמצעות מעשה המילה.
כיום, על ידי ביצוע מצוות המילה, מנציחים יהודים, בני זרעו של אברהם, ברית זו שנכרתה בין אלוקים ואברהם אבי האומה, ועל ידי ברית המילה נעשים ילדיהם לחלק בלתי נפרד מהבטחה נצחית זו.


משמעות עמוקה יותר


העובדה כי ברית המילה מתבצעת ביום השמיני לאחר לידתו של הילד מרמזת לרעיון זה של קהילה יהודית נצחית.


בתורה יש לכל ההתייחסויות למספרים משמעות גדולה. למשל, המספר שש מסמל את העולם הטבעי, שלו ארבעה כיוונים (צפון, דרום, מזרח ומערב) בתוספת מעלה ומטה. ששת ימי הבריאה, ששת ימי המעשה של השבוע, מרמזים אף הם לעולם הטבע. שבע מוסיף יסוד רוחני לזה הטבעי. היום השביעי, שבת, מוסיף רוחניות לחיינו למרות שעודנו בתחום עולם הטבע. שמונה, לעומת זאת, מתעלה לגמרי מעל הטבע. למשל, נס שמונת ימי החנוכה הנו מעל לטבע, מתעלה מעל המגבלות הפיזיקליות של חוקי הטבע ומנהגיו.


הבטחת אלוקים כי זרעו של אברהם ישרוד לנצח כעם היא בניגוד לחוקי הטבע. ההיסטוריה הוכיחה שוב ושוב כי אפילו החזקות שבאומות על פני האדמה חייבות בסופו של דבר להיעלם לתהום הנשייה - לדוגמא, המצרים, היוונים והרומאים. והנה, היהודים, עם מועט במספרו, עדיין כאן, חיים וקיימים.


ברית המילה, המבוצעת ביום השמיני, מזכירה לנו כי הקיום היהודי איננו תופעה טבעית, אלא על טבעית. הקיום היהודי מתריס כנגד חוקי הטבע. כאן טמון ההסבר מדוע נעשה סימן המילה על איבר הרבייה - הדבר מסמל את הרעיון כי זרעו של העם היהודי לא יכחד לעולם.


בנוסף לכך, ברית המילה נעשית במקום המזוהה עם תשוקותינו הטבעיות הגדולות ביותר, ומעניקה לנו בכך את הכוח הרוחני להתעלות מעל תאוות הגוף.


מטרת מצוות המילה


באם משתמשים רק במלה "מילה" ולא "ברית מילה", אפשר לטעות ולסבור כי הסרת עור העורלה הוא היסוד החשוב ביותר של המצווה.


האמת מכל מקום היא, כי את המילה חייבים לשלב עם הכוונה ליצור ברית דם בין אלוקים לבין העם היהודי.


זאת הסיבה שאדם אשר בוצעה בו מילה על ידי ניתוח רפואי גרידא ללא כוונה מיוחדת לקיים את המצווה, חייב לעבור הליך נוסף המלווה בכוונה מפורשת לקיים מצווה זאת. הליך נוסף זה, יחסית אינו כרוך בכאב, ומצריך רק הקזת טיפת דם מאבר הרבייה. אך הפעם מבוצע הדבר בתור ברית מילה.


מחויבות אישית


סוד ההמשכיות היהודית נעוץ בברית המילה, המחזקת את המחויבות האישית לאלוקים. כאשר דבר זה מושג, תופיע המחויבות הציבורית מאליה.


בבצעו את ברית המילה בעצמו, נדר אברהם לחנך את זרעו לעבוד את אלוקים בדבקות מושלמת. זהו עצם מהותה של ברית המילה - היא מסמלת את המחויבות האישית של הפרט להיות אדם טוב יותר ושלם יותר. ההזדהות הציבורית של האדם עם היהדות הנה עניין חיובי בהחלט, אך מצוות ברית המילה מלמדת אותנו כי ללא מחויבות אישית, הרי זו הציבורית לא תחזיק מעמד.
מי ייתן, ונזכה כולנו להכניס את בנינו בבריתו של אברהם אבינו ונזכה לראות את זהותם היהודית פורחת ומשגשגת.
ברכה מיוחדת לעמית משה שושן יחי' שבא בבריתו של אברהם אבינו אתמול בחיק המשפחה -מעמד מרגש מאוד מהול בעצב על חסרונו של אבא היקר זצ"ל ועל המעגל המתחדש עם לידתו של עמית משה שושן שנקרא על שמו ומהווה המשך לדור של יהודים צדיקים ותמימים.


מעשה בעני שהיה מתפרנס מטיט 

מעשה בעני שהיה מתפרנס מטיט


הרב ש. יוסף וייצן


סיפור המעשה
בספר 'שיח שרפי קודש' מובא מעשה של רבי נחמן מברסלב, על עני שהיה מתפרנס מטיט:

סיפר רבינו ז"ל: מעשה בעני אחד שהיה מתפרנס מטיט, שהיה חופר טיט ומוכרן. פעם אחת כשחפר מצא אבן טוב שהיה שויו הון רב מאוד ולא ידע כמה שוויו, והלך לסוחר שיאמוד אותה בשוויה, וענה לו הסוחר שאין בזה המדינה אדם שיוכל לשלם שוויה, כי הוא שווה הון רב וצריך ליסע עבור מכירתה ללונדון לעיר המלוכה.
אולם הוא היה עני ולא היה לו כסף ליסע, והלך ומכר את רכושו הדל והלך מבית לבית לאסוף נדבות עד שהספיק לו ליסע עד הים, ורצה לעלות על הספינה, אולם לא היו לו מספיק מעות והלך להקאפיטן והראה לו המרגלית. כשראה הקאפיטן את האבן הבין שהאדם עשיר הוא, ולקחו על הספינה בכבוד גדול, ונתן לו חדר מיוחד ממדרגה ראשונה וסידר לו כל התענוגים כאחד הנגידים הגדולים. מהחדר שלו היה לו חלון שפנה לים, והוא היה תמיד מתעלס ומשמח נפשו עם המרגלית ובפרט בעת האכילה היה משתעשע עמה, כי השמחה והרחבת הלב טובה ורפואה שיתעכל המאכל בנקל.
פעם אחת כשישב לאכול כהרגלו והמרגלית היתה מונחת על השולחן בשביל להתעלס בה, ומרוב עייפותו נרדם - בינתיים בא המשרת ולקח את המפה והפירורים שעליה עם המרגלית, כי לא ידע שיש עליה מרגלית, והשליך הכל לים. כשהקיץ משנתו והבין כל זה היה לו לצער גדול, וכמעט שיצא מדעתו, כי מה יעשה עתה הרי הקאפיטן גזלן שיהרוג אותו בעד מחיר הנסיעה. על כן עשה את עצמו שמח כאילו לא ארע דבר, והנה הקאפיטן היה בא בכל יום לדבר עמו. וכשבא אליו הקאפיטן לא הבחין על פניו מאומה כי הוא עשה את עצמו שמח, עד שלא הכיר בו שום שינוי. אמר הקאפיטן: הלא אני רואה שהנך אדם חכם וישר לב. ובכן ברצוני לקנות הרבה תבואה ולמוכרה בלונדון ובזה אוכן להרויח הרבה, אולם אני ירא שמא יאמרו שאני גנבתי את הכסף לקניית התבואה. על כן יהיה נא הקניין על שמך ואני אשלם לך עבור זה סכום רב, והוטב הדבר בעיני העני ועשו כן. והנה כשבאו ללונדון מת הקאפיטן נשאר הכל אצל זה העני, והיה התבואה כפל כפלים מערכו של המרגלית.


כשסיים רבינו ז"ל את הסיפור אמר: "המרגלית - לא היתה שלו והראיה שנאבדה ממנו, התבואה כן היתה שלו והראיה שנשאר אצלו. ומשום מה באה לו? רק משום שהתחזק ולא נפל ברוחו"!
ננסה לבאר את הסיפור ואת דברי רבי נחמן מברסלב שעליהם.

ביאור הסיפור
הדרך לצאת מהטיט
" מעשה בעני אחד שהיה מתפרנס מטיט, שהיה חופר טיט ומוכרן ". לפעמים יש מציאות שבה האדם הוא עני ברוחו, ומתעסק כל הזמן בטיט. משמעות העיסוק בטיט היא שקיעה כל החיים בעניני העולם הזה, בלי לראות שגם בהם יש מרגלית. כל אחד מאיתנו דומה לאותו עני: לפעמים העניות הזו מקיפה את כל החיים ולפעמים רק ברמה מסוימת.

" פעם אחת כשחפר מצא אבן טוב שהיה שויו הון רב מאוד ". כלומר, לפעמים מזמן הקב"ה לאדם אפשרות להתעלות. בשלב הראשון הקב"ה מזמן לו את האבן כמציאה, והאדם אומר 'יש לי הזדמנות לשנות את החיים שלי', האדם מודע לכך שהנה יש לו פתרון לחיים, הוא יכול להתעלות ולהגיע למדרגות עליונות שהוא לא היה שייך אליהן עד עכשיו. אולם, לשם כך הוא צריך ללכת תחילה למי שעוזר לו ומדריך אותו - ל"סוחר", שיעזור לו להגיע לדבר הגדול.

" וענה לו הסוחר שאין בזה המדינה אדם שיוכל לשלם שוויה ". לפעמים המתנה היא כל כך גדולה, כך שהסוחר אומר לאדם 'איני יכול לעזור לך, כדי לשנות את עצמך אתה צריך להעיז ולשנות את מקומך, לנסוע למקום רחוק, וכך להגיע למדרגות עליונות ולא להיות תקוע בטיט'. בשלב זה צריך שתהיה לאדם נכונות להשתנות, למסור את הנפש, לעזוב את כל הרכוש שיש לו ולהיות מוכן למכור ולצאת לדרך.

איך הופכים את הגורמים המפריעים לגורמים שעוזרים?
" כשראה הקאפיטן את האבן הבין שהאדם עשיר הוא, ולקחו על הספינה בכבוד גדול ..." לא תמיד הדרך פשוטה, לפעמים יש כל מיני "קאפיטנים" בדרך - אנשים עם אינטרסים, וכל דבר שהם עושים בשביל אחרים אינו מתוך כוונה להיטיב הזולת, אלא דוקא לנצל אותו. הצדק והיושר אומרים שאם עני רוצה לעלות באניה בחינם - ילכו לקראתו, ולא ידרשו ממנו לשלם הון עתק. אולם, מנהג העולם אינו כך: כאשר יש אדם שאין לו כסף בודקים כל צ'יק שלו, ואילו כאשר יש לאדם חסכונות בבנק הבנק רוצה אותו, ועושה לו דברים בחינם. אם לאדם יש מרגלית, כלומר אם שאיפותיו הן גדולות ואמיתיות - כולם רוצים ללכת איתו. אפילו הקפיטן לא יעכב אותו, אלא להיפך, הוא יעזור לו וילך איתו.

המשבר
" והוא היה תמיד מתעלס ומשמח נפשו עם המרגלית ובפרט בעת האכילה היה משתעשע עמה, כי השמחה והרחבת הלב טובה ורפואה שיתעכל המאכל בנקל. בינתיים בא המשרת... והשליך הכל לים ". בשלב הראשון, לא תמיד הופכת המרגלית להיות חלק מהאדם, הוא עדיין לא מבין את ערכה. אולם על האדם מוטל להבין את ערכה של המרגלית שנשלחה אליו משמים, להבין שבכחה לתת משמעות לכל חייו, לזכור אותה תמיד בכל ארוחה ובכל הזדמנות. אולם, כשהאדם יושב כל הזמן ועסוק במרגלית הזו - הוא מתעייף, אין ביכולתו להיות עירני כל הדרך, וכך היא פתאום נעלמת לו. ההתלהבות הראשונית דועכת האדם מוצא את עצמו בלי כיוון.

" כשהקיץ משנתו והבין כל זה היה לו לצער גדול, וכמעט שיצא מדעתו... על כן עשה את עצמו שמח כאילו לא ארע דבר ". לאחר שהמרגלית הולכת לאיבוד, עומדות בפני האדם שתי אפשרויות. אפשרות אחת היא להרים ידים, להשלים עם האבידה ואז לחזור מהר מאוד למצב הקודם. יתכן אפילו שהקאפיטן יהרוג אותו, כלומר האדם עלול להגיע למצב יותר גרוע, כי בשלב הראשון, כשחפר טיט, הוא לא הכיר משהו אחר ולכן הסתדר עם מה שיש לו, אך לאחר שהתחיל לחשוב על המדרגה החדשה וכבר עזב את מדרגתו הקודמת - הוא עלול להישאר 'תלוי באויר', קרח מכאן ומכאן. אולם לפני האדם עומדת אפשרות נוספת, לומר לעצמו 'בסדר, חשבתי שהמרגלית תהיה דרך האבן הזו, ואני צריך כנראה לייצר את המרגלית בדרך אחרת'. הוא לא מתייאש, נותן לעצמו עוד זמן, ומתנהג כאילו המרגלית עודה בידו.

מדוע צריך נסיונות?
בשלב הראשון ה'מרגלית' ניתנה לאדם משמים, היא לא ממנו אלא היא הארה חיצונית לו, שרק המחשבה עליה ממלאת אותו שמחה. והנה כתב ר' נחמן, שכאשר עולה במחשבתו של האדם לעשות מצווה - מיד לאחר המחשבה עולות בידו מניעות מלקיים את המצווה.

מדוע כך הוא הסדר?
לפעמים, הרגע הראשון שבו האדם מתלהב ורוצה לעשות משהו לא בא מתוכו של האדם, אלא מקורו ב'סיעתא דשמיא', בפתח שנפתח לו משמים. המבחן האמיתי הוא בשלב הבא, כאשר המציאה נעלמת - העזרה משמים נעלמת, והאדם צריך לייצר את רצון מתוך עצמו. המבחן והקניין האמיתי של המרגלית הוא בהמשכיות. עצם העובדה שהאדם לא מתייאש, אלא מחליט שהוא עוד ימצא את הפתרון - גורמת לכך שהוא קונה תכונה ששייכת לו.

" והנה כשבאו ללונדון מת הקאפיטן נשאר הכל אצל זה העני, והיה התבואה כפל כפלים מערכו של המרגלית ". בסופו של דבר, לא המרגלית השמיימית נשארת ביד האדם אלא התבואה המחוברת לארץ, אל חייו של האדם עצמו, וכך נמצא שלא רק שהאדם לא הפסיד באבדן המרגלית, אלא הוא אף מרויח מכך - וזאת בזכות העוצמה הפנימית שיש לו.

הרעיון המובע בסיפור מזכיר את הסיפור המפורסם על נחום איש גמזו, שלקח חול והפך אותו לחרבות. ראש הישיבה, הרב זלמן מלמד, מבאר שהפשט העמוק בסיפור אינו שקרה נס. נחום איש גמזו רואה שהחליפו את האבנים הטובות בעפר, ואומר שדבר זה ודאי משמים, ולכן הוא בטוח שיצא ממנו משהו טוב. כאשר אומרים למלך שהיהודים צוחקים עליו אומר נחום איש גמזו את האמת - רצינו להראות את אהבתינו אליך, הבאנו לך אבנים טובות והחליפו לנו אותם, אז אני מראה לך את הקופסה הריקה. נחום לא עשה כישוף שהפך את העפר לעפר מיוחד, אלא הוא אמר אמת פשוטה של חיים. המלך ראה את נחום איש גמזו מבטא אמת של חיים, וכך קלט מה הסוד לנצח בחיים, עם מה ניתן לנצח במלחמה.

סוד הניצחון במלחמה הוא שהאדם בטוח באמת שלו ובצדק שלו. לקיחת העפר וזריקתו על האויבים משמעותה לקיחת התכונה הזו של הביטחון בצדקת הדרך, הביטחון בה', וכך ניתן לנצח בעולם הזה ואף לרתום אותו לשאיפות שלנו.

בעולם הישיבה
ההתלהבות הראשונית והקושי
לפני שאדם מגיע לישיבה הוא חופר טיט, ומתעסק בשטויות. כל הזמן אומרים לו 'כשתגיע לישיבה תמצא שם מרגלית, בשביל זה אתה צריך להשתחרר מהטיט ולהתלהב מהאבן הזו. אתה צריך ליסוע למקום כלשהו, לגלות למקום תורה, להיות מוכן להתמסר לדבר הזה'. אולם, לפעמים מגיעים לישיבה, ובתחילת הדרך - לפעמים גם בשיעור ב' - האדם מרגיש שהוא נאבק במרגלית. בשלב ההתלהבות של ההתחלה הוא חשב שהדברים פשוטים, שבקלות יגלה את כל התורה כולה, ו'לא הולך'. האדם מתחיל להתאכזב, כי הוא אינו רואה את המרגלית הטובה שחשב שיש. כאן האדם צריך לחזק את עצמו, לזכור שהמרגלית נמצאת ורק צריך למצוא אותה, אולי צריך לנסות בצורה אחרת, שונה. מעיין התורה נמצא כאן!

האדם צריך להמשיך להאמין שהוא ניצל מחיי טיט והגיע למקום שיש בו מרגלית - מעיין של תורה, זהו המקום שבו ניתן לעלות ולהתעלות.

לא להיות מקובעים!
בדרך כלל, הבעיה שלנו היא שגם כאשר אנו חושבים שמצאנו את המרגלית - אנו חושבים שהמרגלית צריכה להיות בצורה מסוימת, במבנה מסויים, בדרך מסוימת, בקצב מסוים, דרך אנשים מסויימים, ואז - כאשר המצב אינו הולך בדיוק לפי המחשבות שלנו, אנו מתאכזבים. אולם האדם צריך להבין שהמרגלית אינה מוגבלת לנתונים הללו, המרגלית המחכה לו היא גדולה יותר, מוחלטת יותר, מובנת יותר ולא מותנית בתנאים אותם מדמיין האדם.

תורה גשמית ותורה רוחנית
במקום אחר עומד ר' נחמן על הדרך לקניית תורה. הוא שואל שאלה גדולה: התורה היא אינסופית, בה נברא העולם כולו. אם כן, כיצד יכול האדם לגרום לכך שיזכור את כל דברי התורה? והוא מבאר שיש הבדל בסיסי בין דברים גשמיים לדברים רוחניים. דברים גשמיים תופסים מקום ונפח, ולכן צריך לפנות דברים אחרים כדי להכניס אותם. אולם, דברים רוחניים אינם תופסים מקום, והם יכולים להתמלא הרבה בלי לתפוס מקום.

בהמשך כותב ר' נחמן, שגם בלימוד התורה עצמו יתכן מצב שאדם לומד תורה והתורה תישאר אצלו גשמית. אדם כזה לא יצליח לזכור את כל התורה, כי הלימוד של היום ישכיח ממנו את הלימוד של אתמול. כל זה נובע מכך שתפיסתו את התורה היא תפיסה כמותית. תפיסה שרואה את התורה כהרבה מאוד ידיעות, אך בלי הלב של הכל, בלי להכיר במגמה של התורה להאיר את החיים כולם ובלי להכיר בכך שהתורה היא דבר ה'.

תפיסה כמותית גורמת לחוסר אחיזה נצחית בדבר. כשאדם לומד תורה בצורה מגושמת גורם הדבר לחוסר אפשרות לחיות את התורה בצורה איכותית, ובעצם - לחוסר אפשרות לחיות את התורה. אולם כשאדם לומד את התורה בצורה רוחנית, עצם תפיסתו את התורה כדבר רוחני גורמת לכך שאדם יכול לחיות את התורה כולה.

רעיון זה רמוז בפסוק "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך" 1 . מה פירוש 'לא ימוש'? מסביר ר' נחמן שהכוונה היא לא להפוך את התורה לדבר הניתון למישוש. ככל שאתה מצליח להתרומם מעל המגבלות הגשמיות - התורה שאצלו הופכת להיות משהו רוחני ואמיתי - וכך התורה מתקיימת בידו.

המאמץ העיקרי שלנו הוא להפוך את התורה להיות רוחנית, מתורה כמותית לתורה איכותית, ואנו חייבים למצוא את הדרך שתוביל אותנו אל היעד הזה.

פרשיות השבוע - חלוציות ומקלטיות
בפרשת השבוע שאנו נמצאים בה, מטות ומסעי, מתוארות שתי דרכים בעבודת ה'. הדרך של פרשת מטות היא הדרך שנקרא לה 'דרך החלוציות', והדרך של פרשת מסעי היא הדרך שנקרא לה 'הדרך של ערי המקלט'.

דרך החלוציות היא הדרך היותר 'לכתחילאית'. לאחר שעם ישראל נפל בנושא של עריות 2 מוביל משה רבנו את המלחמה ואומר "החלצו מאתכם אנשים לצבא" 3 - הוא לוקח אידיאליסטים, שעושים מעשיהם לשם שמים, שמקפידים על האיכות ולא על הכמות, את אלו הדבקים בדרכו של פנחס בן אלעזר הכהן.

כך גם בהמשך, בפרשת בני גד ובני ראובן: בני גד ובני ראובן רוצים להיות בעבר הירדן המזרחי, מקום רחוק מירושלים מרכז האומה, רחוק ממקום השראת השכינה. הם אינם באים מתוך גישה חלוצית, ואז מה עושה משה רבנו, כמחנך גדול? הוא מכוון אותם אל החלוציות מהמקום שהם בחרו בו "אם תחלצו לפני ה' למלחמה, ועבר לכם כל חלוץ..." 4 בני גד ובני ראובן יהיו חלוצים בכיבוש הראשון, והם יהיו על הגבול. זהו דרכו של מחנך גדול, שרוצה להפוך כל אדם לחלוץ לאידיאליסט.

אולם, אצל מי שאינו מתחיל באידיאלים - דרך זו מועילה רק לזמן. לאחר כמה דורות, במלחמת דבורה, הם איבדו את האידיאליסטיות. משום כך מי שגולה ראשון הם בני גד ובני ראובן, כמתואר בסוף ספר מלכים.

בפרשת מטות, אם כן, מתוארת דרך החלוציות. אולם לפעמים מנסים לרומם את האדם, והוא 'תקוע'. כל עוד ניתן לנסוע ואין פנצ'רים - הכל בסדר, אך אם קורות תקלות הדרך היא לייצר גבולות, מקומות מוגנים, והם ערי מקלט. האדם צריך לייצר לעצמו סביבה מגינה.

בעולם הישיבה ניתן לראות את שתי הבחינות. האידיאל הגדול של ישיבה הוא שנצא ממנה חלוצים, אידיאליסטים. כל הבעיות שלנו יפתרו דרך חלוציות. אולם יש צד נוסף בישיבה, שהיא מהווה כעין 'עיר מקלט', שהרי היא מנתקת את האדם מדברים שעלולים לגרום לו לנפילות. כשם שהיציאה מעיר מקלט מסוכנת, כך היציאה מהישיבה לפעמים מסוכנת ומסובכת.

הדרך הראשית שאנו שואפים אליה היא דרך החלוציות, אולם לפעמים צריך לעשות גם חשבונות של עיר מקלט.

הניצנים נראו בארץ 

הניצנים נראו בארץ

הרב דוד דב לבנון

 


חמישה עשר בשבט ראש השנה לאילן, נחשב ליו"ט, כך נפסק בשו"ע או"ח סימן קלא סעיף ו

"נהגו שלא ליפול על פניהם…, ולא בט"ו בשבט, ולא במנחה שלפניו, שאין אומרים בו תחנון".

וכן בסימן תקעב סעיף ג

"צבור שבקשו לגזור תענית שני וחמישי ושני, ופגע בתענית ט"ו בשבט, התענית נדחה לשבת הבאה כדי שלא יגזרו תענית בט"ו בשבט שהוא ראש השנה לאילנות".

מקור דין זה במרדכי ר"ה פ"א ה' תש"א, ובהגהות מיימוניות הל' ר"ה פ"א מסביר זאת בגלל שזה ר"ה והוקשו כל ראשי השנים להיות יו"ט "כיון דאתני הדדי אידמי נמי להדדי".

אינו מובן מה יחודו של היום, לכאורה הרי יש בו משמעות הלכתית בענין שנות המעשר, שאין מעשרין משנה אחת לחברתה, וכן יש חילוק בין שנות מעשר, שבשנה ראשונה ושניה רביעית וחמישית מעשר שני ובשלישית ושישית מעשר עני, וכן נפקא מינה לענין ערלה, ששנה שלישית של ערלה מסתיימת בט"ו בשבט, אך מדוע זה נחשב ליו"ט?

נראה להסביר זאת ע"פ דברי המהר"ל (גבורות ה' פמ"ו) שיש קשר בין המועדים לטבע, פסח בחודש האביב, והתורה הקפידה על כך שאמרה "שמור את חודש האביב", ומכאן שיש לעבר את השנה כדי שפסח יצא בחודש האביב, וכן שאר החגים בזמן הקציר ובזמן האסיף, וביאור הדבר מפני שהשפעה עליונה מתבטאת בטבע, וכך מפורש בחז"ל "מוציא אסירים בכושרות" שיציאת מצרים היתה בזמן הכשר ליציאה. וכל זה על דרך מה שמובא בשבת י: "הנותן מתנה לתינוק צריך להודיעו" 1 .

ולפי זה זמן חנטת הפרות מבשר את בוא האביב זמן גאולתנו. וכך נאמר בשיר השירים פרק ב "כי הנה הסתו הסתיו עבר הגשם חלף הלך לו: הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו: התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח קומי לכי לך רעיתי יפתי ולכי לך:" 2 , המשורר המשיל את הגאולה לפריחת הטבע.

וכך אנו מוצאים ביחס לגאולת הארץ, שהיא מודיעה לנו על גאולתנו, מובא בגמ'

(סנהדרין דף צז עמוד ב) "ואמר רבי אבא: אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר +יחזקאל ל"ו+ ואתם הרי ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל וגו'".

הנה אפשר לראות את סימני הגאולה בטבע, שאם ארץ ישראל פורחת ונותנת את פיריה משמע שהגיע זמן הגאולה. וכבר כתב הרמב"ן (ויקרא פרק כו פסוק טז)

"וכן מה שאמר בכאן (בפסוק לב) ושממו עליה אויביכם, היא בשורה טובה מבשרת בכל הגליות שאין ארצנו מקבלת את אויבינו, וגם זו ראיה גדולה והבטחה לנו, כי לא תמצא בכל הישוב ארץ אשר היא טובה ורחבה ואשר היתה נושבת מעולם והיא חרבה כמוה, כי מאז יצאנו ממנה לא קבלה אומה ולשון, וכולם משתדלים להושיבה ואין לאל ידם".

"בני יששכר" אומר שצירוף שם הוי"ה ב"ה של חודש שבט הוא לפי ראשי התיבות של הפסוק "המור ימירנו והיה הוא", היינו שבט"ו בשבט אמצע החודש נעשית תמורה מימי הדין לימי הרחמים 3 . ולפי דברינו, כמו שהטבע לובש צורה חדשה, ומוציא לאור את תנובתו, כך נעשית תמורה בעולמות עליונים, ומידת הגבורה שהיא התכנסות פנימית, פורצת החוצה ושופעת חסד ורחמים.

"אוהב ישראל" (רבי אברהם יהושע העשל זצ"ל) גם הוא רואה בהתפתחות הטבע סימן להשפעה עליונה על נפשות ישראל

"ועיקר החנטה של נשמות ישראל תלוי ברוב גשמי שנה. ולכן אין מעשרין משנה זו על שנה אחרת. כי בכל שנה ושנה נתחדש חידושין דאורייתא בהארות והשפעות קדושות שונות זו מזו לפי המצטרך לשנה ההיא. כי הבורא בהוב"ש מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית ע"י חידושי התורה והלכות שנתחדש בכל יום, כי באורייתא ברא קוב"ה עלמא… ".

היינו, שבראש השנה ניתנת חיות לכל השנה, אלא שהיא מכונסת בפנימיות, ואחרי הפנמת הדברים מגיע שלב של הוצאתם החוצה, וכמו שאנו רואים בטבע איך גשמי השנה מביאים את חנטת הפירות, כך מתגלה הכוח העצמי של האדם לחדש חידושי תורה בעצמו. ולכן בחודש שבט "בעשתי עשר חודש באחד לחודש הואיל משה באר היטב את התורה הזאת". "באר היטב - בשבעים לשון", וזהו גילוי הכוח של תורה שבעל פה של חכמי ישראל.

הנטיעות בארץ מסמלות את ישובה של ארץ ישראל, ואנו מצווים לישב את הארץ ולטעת נטיעות. וכך אמרו במדרש (ויקרא רבה (וילנא) פרשה כה ג)

ר"י ב"ר סימון פתח (דברים יג) אחרי ה' אלהיכם תלכו, וכי אפשר לבשר ודם להלוך אחר הקב"ה אותו שכתוב בו (תהלים עז) בים דרכך ושבילך במים רבים ואתה אומר אחרי ה' תלכו, ובו תדבקון וכי אפשר לב"ו לעלות לשמים ולהדבק בשכינה אותו שכתוב בו (דברים ד) כי ה' אלהיך אש אוכלה וכתיב (דניאל ז) כורסיה שביבין דינור וכתי' (שם /דניאל ז'/) נהר דינור נגד ונפק מן קדמוהי ואתה אומר ובו תדבקון אלא מתחלת ברייתו של עולם לא נתעסק הקב"ה אלא במטע תחלה הה"ד (בראשית ב) ויטע ה' אלהים גן בעדן, אף אתם כשנכנסין לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחלה הה"ד כי תבאו אל הארץ".

היינו כמו שהקב"ה כביכול ירד משמי מרומים לארץ התחתונה לטעת בה נטיעות כך מצווים אנו כביכול לצאת מעולם הרוחני המופשט של תורה לחיי מעשה ולטעת נטיעות.

מובא באבות דר' נתן "ר' יוחנן בן זכאי אומר: אם היתה נטיעה בתוך ידך ויאמרו לך: הרי לך המשיח, בא ונטע את הנטיעה ואחר כך צא והקבילו", הקבלת פני המשיח משולה לתענוג רוחני, ותכלית האדם לעשות ולתקן את הבריאה, ולכן עליו להעדיף עשיה ברוכה, מקבלת פני המשיח.

וכך אמרו במדרש (ויקרא רבה (וילנא) פרשה כה)

ה (איוב לח) מי שת בטוחות חכמה מהו בטוחות בטויא (שם /איוב ל"ח/) או מי נתן לשכוי בינה הדא תרנגולתא א"ר לוי בערביא צווחין לתרנגולת' שכויא הדא תרנגולתא כד אפרוחיה דקיקין היא מכנשא להון ויהבת להון תחות אגפיא ומשחנה להון ומעדרנה קדמיהון וכד אינון רבייה חד מנהון בעי למקרב לותיה והיא נקרה ליה בגו רישיה וא"ל זיל עדור בקוקלתך כך כשהיו ישראל במדבר מ' שנה היה המן יורד והבאר עולה להן והשליו מצוי להן וענני כבוד מקיפות אותן ועמוד ענן מסיע לפניהם כיון שנכנסו ישראל לארץ אמר להם משה כל אחד ואחד מכם יטעון מכושיה ויפוק וינצוב ליה נציבין הה"ד כי תבאו אל הארץ ונטעתם".

משמע מכאן שחיי המעשה בארץ הם תכלית קיומנו, ומראה על בגרות האומה היכולה לכלכל את עצמה. וזה עדיף על חיי המדבר למרות שבו קבלו תורה בדרגה הגבוהה ביותר, מפני ששם היו בקטנות דמוחין, וכתינוק שצריך לאביו שיגיד לו מה לעשות.

וכך פירשו את הפסוק בפרשה "ולא נחם אלקים דרך ארץ פלישתים".

(שמות רבה (וילנא) פרשה כ) "ולא נחם אלהים דרך ארץ, שלא נהג עמם כדרך כל הארץ היאך דרך כל הארץ מי שהוא קונה עבדים קונה אותם על מנת שיהיו מרחיצין אותו וסכין אותו ומלבישין אותו וטוענין אותו ומאירין לפניו אבל הקב"ה לא עשה כן לישראל אלא לא נחם אלהים כדרך כל הארץ אלא שהיה מרחיצן שנאמר (יחזקאל טז) וארחצך במים, וסך אותן שנאמר ואסוכך בשמן, והלבישן שנאמר ואלבישך רקמה, ונשאן שנאמר (שמות יט) ואשא אתכם על כנפי נשרים ומאיר לפניהם שנאמר וה' הולך לפניהם יומם, לכך נאמר ולא נחם אלהים דרך ארץ".
"ד"א ולא נחם אלהים, משל למלך שהיה לו בן והיה מבקש ליתן לו ירושה ואומר אם נותנה לו אני עכשיו עדיין קטן הוא ואינו יודע לשמרה, אלא עד שילמד בני כתבין ויעמוד על עמקן ואח"כ אני נותנה לו, כך אמר הקדוש ב"ה אם אני מכניס עכשיו ישראל לארץ עדיין לא נתעסקו במצות ואינן יודעין עסקי תרומות ומעשרות, אלא אתן להם את התורה ואח"כ אכניסם לארץ".

שבעת המינים שנשתבחה בהם הארץ הם רובם מפרות העץ, חוץ מחטה ושעורה. וגם החטה מקורה בפרי העץ, שכן זה היה עץ הדעת כפי שאמרו בגמ' (סנהדרין דף ע עמוד ב)

"רבי יהודה אומר: חטה היה, שאין התינוק יודע לקרוא אבא ואימא עד שיטעום טעם דגן". ולכן מביאים בעצרת שתי הלחם כדי שהתברכו פרות האילן ופרש"י (ראש השנה דף טז עמוד א) "ואני שמעתי דרבי יהודה לטעמיה, דהא אזלא כמאן דאמר בסנהדרין (ע, ב) עץ שאכל אדם הראשון חטה היתה".

והנה כמו שאמרנו לעיל שיש ללמוד מן הטבע על משמעות הזמן, כן אפשר ללמוד ממאכל האדם על מצבו הרוחני. כאשר אכלו ישראל מן לחם שמים, הם ניזונו מבחינה רוחנית מתורת שמים, שנתנה ע"י משה מסיני. וכאשר נכנסו לארץ ואכלו לחם מן הארץ גם תורתם היתה נלמדת ביגיעה תורה שבעל פה. ונראה שהמצב המתוקן יהיה שנחזור לאכול מפרות העץ, כפי שיהיה לעתיד לבוא שהחטה תתמר כדקל ותתן גלוסקמאות וכלי מילת. וזה ממוצע בין מן ולחם הארץ שטעון יגיעה רבה בעשר מלאכות של הפת, ופרות העץ האדם נוטע אותם בארץ אבל הם נותנים את תנובתם בעצמם, מכוח גשמי השנה.

מובא במדרש

(שמות רבה (וילנא) פרשה כה ד"ה ט) "ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו, הה"ד (תהלים סח) ברוך ה' יום יום, אמר הקב"ה לישראל במדה שאדם מודד בה מודדין לו, אני נתתי לכם את התורה שתהיו עוסקים בה יום יום שנאמר (משלי ח) אשרי אדם שומע לי לשקוד על דלתותי יום יום, וכן (ישעיה נח) אותי יום יום ידרושון, חייכם שאשביע אתכם לחם מן השמים יום ביומו שנאמר (שמות טז) ויצא העם ולקטו דבר יום ביומו למען אנסנו הילך בתורתי וגו'".

מפורש כאן שהתורה משולה למן. ושניהם דבר יום ביומו. ויש ללמוד מכאן, שאדם צריך להתחדש יום יום בתורה, ואם ח"ו סומך על תורה של יום אתמול, עלול שהתקלקל כמו המן "וירום תולעים ויבאש". וכן בשבת זוכים ללחם משנה, לחידושי תורה שזוכים להם בסייעתא דשמיא, כמו שתורה ניתנה מסיני ע"י הגבורה בשבת.





1 וכך אפשר להבין את הגמ' ברכות דף ג עמוד א "דתניא: רבי אליעזר אומר: שלש משמרות הוי הלילה ועל כל משמר ומשמר יושב הקדוש ברוך הוא ושואג כארי, שנאמר: +ירמיהו כ"ה+ ה' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאוג ישאג על נוהו, וסימן לדבר: משמרה ראשונה - חמור נוער, שניה - כלבים צועקים, שלישית - תינוק יונק משדי אמו ואשה מספרת עם בעלה". שיש סימן בטבע לשלוש משמרות של הקב"ה בשמים.
2 במדרש קשרו בין הטבע והגאולה. (פסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה טו) "הנצנים נראו בארץ ועת הזמיר הגיע [וקול התור נשמע בארצנו] (שם שם /שיר השירים ב'/ י"ב), הנצנים נראו בארץ זה משה ואהרן, ועת הזמיר הגיע הגיע זמנה של ערלה שתיזמר, הגיע זמנם של מצרים שייזמרו, הגיע זמנם של עכו"ם שלהם שתעקר מן העולם ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים אני ה' (שמות ל"ב י"ב), הגיע זמנו של ים שיבקע ויבקעו המים (שם /שמות/ י"ד כ"א), הגיע זמנה של שירה שתאמר אז ישיר משה ובני ישראל (שם /שמות/ ט"ו א'), הגיע זמנה של תורה שתנתן עזי וזמרת יה (שם שם /שמות ט"ו/ ב'), אמר רבי ביבי זמירות היו לי חקיך (תהלים קי"ט נ"ד), אמר ר' תנחומא הגיע הזמן שיעשו ישראל זמירה להקדוש ברוך הוא עזי וזמרת יה (שמות שם /ט"ו/), וקול התור נשמע בארצינו אמר ר' יוחנן קול תייר טב נשמע בארצינו, זה משה ויאמר משה כה אמר ה' כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים (שם /שמות/ י"א ד'). [התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח קומי לכי /לך/ רעיתי יפתי ולכי לך]".
3 רמז לכך שאותיות ראשונות של שם הוי"ה אינן כסידרן, שזה מרמז על דין, ושני אותיות אחרונות כסדרן, שזה מרמז על רחמים.

הלכות ראש השנה - (ש"ע המקוצר סימן ק"י) 


[א] כל השנה אומרים בתפילה האל הקדוש. מלך אוהב צדקה ומשפט. חוץ מראש השנה עד יום הכפורים ועד בַּכְּלל, שצריכין לומר המלך הקדוש, המלך המשפט, לפי שבימים אלו הקדוש ברוך הוא מראה מלכותו לשפוט את העולם. וכן מוסיפים זכרֵנו ומי כמוך וכו'. ואם טעה ואמר האל הקדוש, או שהוא מסופק אולי אמר האל הקדוש במקום המלך הקדוש, אם נזכר תוך כדי דיבור (דהיינו אמירת שלום עליך רבי), ועדיין לא התחיל ברכה אחרת, אומר המלך הקדוש ואינו חוזר לראש, וכן הדין בהמלך המשפט. אבל אם לא נזכר עד לאחר כדי דבור, אזי בהמלך הקדוש צריך לחזור לראש התפילה אפילו מספק, מפני ששלש ברכות הראשונות נחשבות כאחת. (ואפילו שליח ציבור בחזרת התפילה צריך לחזור לראש, ואומרים הקדושה שנית). אבל בהמלך המשפט נחלקו הפוסקים. יש אומרים שאפילו יחיד אינו חוזר אפילו לאותה ברכה, כיון שהזכיר תיבת מלך בברכה זאת. ויש אומרים שצריך לחזור. דהיינו שאם נזכר קודם שעקר רגליו, חוזר לברכת השיבה ואומר משם ואילך על הסדר. ואם עקר רגליו, חוזר לראש התפילה. כל השנה אם טעה ואמר המלך הקדוש, המלך המשפט, אינו חוזר:


[ב] אם שכח זכרֵנו, או מי כמוך, זכור רחמיך (לפי נוסח הבלדי. ובשאמי, וכְתוֹב וכו'), ובספר חיים, ולא נזכר עד שאמר ברוך אתה ה', כיון שאמר את השם גומר את הברכה ומתפלל כסדר ואינו חוזר. וכן אם שכח ובכן יתקדש וכו' וחתם המלך הקדוש, ואפילו לא אמר עדיין רק ברוך אתה ה', חותם המלך הקדוש ואומר אתה בחרתנו וכו'. ואם ברור לו בר"ה וכיפורים שאמר ובכן יתקדש וכו', רק מסופק אם חתם המלך הקדוש, אינו חוזר, שבודאי סיים כהוגן. וכן הדין למנהג הבלדי שאומרים ובכן יתקדש, גם בכל הימים שבין ר"ה לכפורים. ובחזרת ש"צ, מנהגינו שאין הציבור אומרים בקול זכרינו ומי כמוך וכו' רק הוא לבדו:


[ג] בעלינו לשבח מר"ה ועד יוהכ"פ המנהג שאומרים במקום שלא שם חלקינו כחלקם, שלא שם חלקינו כהם. ובמקום ומתפללים אל אל לא יושיע, ומתפללים ללא יועיל. ומנהג השאמי לכפול תיבת לעילא, בכל הקדישים שאומרים מראש השנה עד יום הכפורים. וכיון שבקדיש מן יהא שמיה רבא וכו' ואילך צריכין להיות שמונה ועשרים תיבות, ובכל השנה אומרים לעילא מן כל ברכתא, עתה אומרים לעילא לעילא מכל ברכתא. אבל בבלדי כופלים תיבת לעילא כל השנה, ואומרים "מכל" תיבה אחת. ויש מהשאמי שנוהגים לומר בעשי"ת עושה השלום במרומיו בה"א, בסיום התפילה והקדיש:


[ד] בשבת בִּנְתַּיים ערבית בברכת מעין שבע, אומר גם כן במקום האל הקדוש, המלך הקדוש. ואם טעה השליח־צבור ואמר האל הקדוש, אם עדיין לא סיים הברכה חוזר מהמלך הקדוש ואילך. ואם כבר סיים הברכה (ואפילו אם אמר רק ברוך אתה ה') אינו חוזר. ובבלדי אומרים אז המלך הקדוש גם בכל שבתות השנה, מטעם שכל ברכה שאין בה הזכרת שם ומלכות אינה ברכה:


[ה] בראש השנה ויום הכפורים מתפללים תפילת העמידה באיברים זקופים כמו בכל השנה, אבל הלב יהיה כפוף לעבודת היוצר. וכן לא יגביהו את קולם אלא בלחש כמו בכל השנה. ויש נוהגים כדעת המתירים להגביה אז את קולם כדי שיוכלו להתפלל יותר בכוונה, ודוקא מעט אבל לא הרבה. ויזהר לדקדק בתפילתו היטב, שלא ישנה שום נקודה. ויהדר אחר סידור מדוייק היטב להתפלל מתוכו. ונוהגים להתפלל בבכיה, ואפילו כשחל ר"ה בשבת [וכל־שכן ביום הכפורים]. ורבינו האר"י ז"ל אמר שמי שאינו בוכה בימים אלו, מורה שאין נשמתו טובה ושלימה. וכשנופלת עליו בכיה מאליו, זוהי הוראה שדנים אותו באותה שעה למעלה, אם ביום ראשון או ביום שני:


[ו] מנהגינו שמברך איש לרעהו בראש השנה בנוסח זה, תִּכָּתֵב בספר החיים ובספר הזכרון [ויש מוסיפים, ובספר מחילה וסליחה וכפרה]. והלה משיב, ואתה תכתב בספר החיים ובספר הזכרון [ובספר מחילה וסליחה וכפרה]. וזה הן בלילה הן ביום. בין קודם חצות בין אחר חצות, בין ביום ראשון בין ביום שני. וכן עד יום הכפורים, ועד בכלל, אומרים נוסח זה, ואין מזכירין חתימה. [ורבים נוהגין שהחזן גם כן מברך כך לקהל בהוצאת ס"ת שני בר"ה ויום הכפורים, תכתבו בספר וכו', והם משיבים כנזכר]. ובמוצאי יום הכפורים אומר לו, תבושָּׂר במחילה וסליחה וכפרה. והלה משיב, ואתה תבושר במחילה וסליחה וכפרה. וכן נוהגים כשכותב אדם מכתב לחבירו מראש חדש אלול ואילך, מברכהו בתחילת המכתב או בסופו שיכתב בספר החיים ובספר הזכרון:


[ז] בליל ראש השנה עושים סימנים לשנה טובה, דברים המעוררים את האדם להיישיר מעשיו. כיצד. לוקח תמרה בידו ואומר, יהי רצון מלפניך י"י אלהינו ואלהי אבותינו, שיתמו שונאינו. ומברך בורא פרי העץ, ואוכל. ולוקח רמון ואומר יהי רצון וכו' שנרבה זכיות כָרמון, ואוכל. ולוקח תפוח ומטביל אותו בדבש ואומר, יהי רצון וכו' שתתחדש עלינו שנה מתוקה, ואוכל. ולוקח קַרָא (דהיינו דַּלַּעַת) ואומר, יהי רצון וכו' שיקרע (רוע) גזר דיננו, ויקראו לפניך זכיותינו. ומברך בורא פרי האדמה, ואוכל. ולוקח רוביא (יש נוהגים כהמפרשים דהיינו תלתן, והוא הידוע אצלינו בשם חִלְבּהּ. ויש נוהגים כהמפרשים שהוא פּוֹל המצרי, הנקרא לוביא בל"ע, הידוע אצלינו בשם דִּגְּרהּ. וטוב לקחת משניהם) ואומר, יהי רצון וכו' שירבו זכיותינו, ואוכל. ולוקח כָּרָתֵי (בצל־בר) ואומר, יהי רצון וכו' שיכרתו שונאינו, ואוכל. ולוקח סלקא (תרד) ואומר, יהי רצון וכו' שיסתלקו אויבינו, ואוכל. ולוקח מראש כבש, או מראש דג ואומר יהי רצון וכו' שנהיה לראש ולא לזנב, ומברך שהכל, ואוכל. וטוב לעשות סדר זה גם בליל שני דראש השנה:


[ח] יש נוהגים לאכלם מיד אחר הקידוש, לפני שנוטלים ידיהם לסעודה, מפני כבוד היום כדרך שנוהגים בסעודות חשובות. ולעניין ברכה אחרונה, סוברים שאין צריך לברך מפני שהקידוש נחשב להתחלת סעודה. ויש נוהגים לאכלם אחרי אכילת פת־הבציעה של ברכת המוציא, מפני שמסתפקים שמא אם אוכלים קודם צריך ברכה אחרונה. ואם רוצים לאכלם אחר הסעודה וברכת המזון, רשאים, ואז לכולי עלמא חייבים בברכה אחרונה. הנוהגים לאכלם אחר ברכת המוציא, לא יברכו בורא פרי האדמה על תבשיל הקרא וכיוצא בו, וכן לא שהכל על הבשר או הדג, מפני שהם דברים הבאים מחמת הסעודה. אבל בורא פרי העץ מברכים:


[ט] יש לאכול בשר טוב, ושאר מיני מתיקה. ואין לאכול דברים חמוצים, אבל דברים חריפים אוכלים. ויש מדקדקים שלא לאכול אגוזים, וכן פולים וקטניות, מפני שהם מרבים כיחה וניעה. וכן יש אומרים שאין לאכול ענבים שחורים, אבל לבנים אין קפידא. וטוב ללמוד בכל סעודה מארבע סעודות ר"ה, פרק אחד משניות מארבעת פרקי מסכת ר"ה, קודם מים אחרונים:


[י] סדרי התפילות והפיוטים וקריאת התורה וכו', מפורשים כבר בסידורים, והמעיין שם ימצא כל ההבדלים שבין המנהגים. וגם במספר התקיעות יש חילוקים. והנה על פי הַגְּמַרָא והגאונים והרמב"ם תוקעים רק מ"א תקיעות, שלושים מיושב ועשר מעומד ותרועה גדולה, ויש מהבלדי שנוהגים כך. ויש מהבלדי שמוסיפים ותוקעים ע"א תקיעות, ומנהג השאמי (דרך־כלל) ק"א. ויש אומרים שלאחר גמר התקיעות כפי מנהג המקום, אין לתקוע יותר אפילו מי שרוצה להתלמד כדי לתקוע ביום שני, זולת קטנים מותר לומר להם שיתקעו ואף מותר להשתדל ללמדם. אבל מנהגינו להקל שאפילו גדולים תוקעים ללא צורך. ולכולי עלמא השופר אינו מוקצה:


[יא] שיעור התקיעה ארבעה טְרוּמִיטִין ומחצה (כשתי שניות) או תשעה טרומיטין (שלוש־ארבע שניות) וכל שבר כשלושה טרומיטין (שניה אחת) והתרועה לא פחות מתשעה טרומיטין (שלוש־ארבע שניות). ויכול להאריך בתקיעה או בתרועה כמה שירצה, אבל לא בשבר. ואין מאריכין בתקיעה של־תשר"ת יותר מבשל־תש"ת, ובשל־תש"ת יותר מבשל־תר"ת, אלא שיעור אחד לכל התקיעות כולן. זהו מנהגינו המקובל בידינו דור אחר דור, והוא מיוסד על דעת הגאונים ורבינו הרמב"ם, וכן העיקר. ומי שרוצה להחמיר כדעת שאר פוסקים, יעשה כל תקיעה מהתקיעות של־תשר"ת, יותר מי"ח טרומיטין (כשבע־שמונה שניות) ושל־תש"ת יותר מט' טרומיטין (כחמש שניות) ושל־תר"ת תשע טרומיטין (שלוש־ארבע שניות). וכל שבר מהשברים, כשלושה טרומיטין (שניה אחת) וכל תרועה כט' טרומיטין (שלוש־ארבע שניות):


[יב] התרועה אין עושין טו טו טו וכו' כמנהג שאר כמה קהילות ישראל, אלא קול רועד, על־ידי הפסֵקים בנשימה או בלשון, אבל לא בצירוף נענוע היד. ושברים תרועה דתשר"ת,


עושין תמיד בשתי נשימות, ויש מהשאמי שנוהגים בתקיעות דמיושב בנשימה אחת. והיינו שמפסיקים מעט בנתיים פחות מכדי נשימה, אבל אין להריע מתוך השבר. וברוב המקומות אין מקרין לפני התוקע, כי התוקעים בקיאים. ונוהגין להעלות את התוקע לקרוא חמישי בספר תורה, הן ביום טוב ראשון הן ביום טוב שני, אא"כ חל בשבת שאין תוקעין בה:


[יג] בעת תקיעת שופר, צריך האדם להכין עצמו לשמוע קול שופר לקיים מצות עשה יום תרועה יהיה לכם. ויחרד וילפת ויבכה על כל עוונותיו, כי אותה שעה עת המוסף, היא שעת הדין. וכל־כך עשה ה' חסד ורחמים עם ישראל לדונם אז בעת שהם עסוקים במצוה, כדי שלא לדקדק עליהם. ובתקיעות דמיושב, נכון לכל אדם להתוודות בלחש שלא ישמעו הדברים לאזניו, ובין סימן לסימן דוקא, דהיינו בין תשר"ת לתש"ת ובין תש"ת לתר"ת, כי אז השטן מעורבב ודברי הוידוי עולים למעלה. ויתוודה תחילה באופן כללי, עברתי על לא תעשה ועשה, ואחר־כך יפרט. וחייב התוקע להתכוין להוציא לכל השומעים אותו, והם גם־כן יתכוונו לצאת:


[יד] כשהתוקע אומר את הברכות, אל יאמרו הקהל ברוך הוא וברוך שמו, וישמעו היטב את הברכות. ואחר כל ברכה יאמרו בכוונה אמן. ואסור לו ולהם להפסיק מכאן עד לאחר כל התקיעות:


[טו] הברכות והתקיעות צריכים להיות בעמידה. ודוקא התוקע, אבל הקהל יושבים אז, ולכן נקראים תקיעות דְּמִיּוֹשֵב. ובמוסף מפני שעומדים, נקראים תקיעות דְּמֵעוֹמֵד. ונוהגים שהתוקע עומד באמצע בית הכנסת על־יד התיבה שקראו שם בספר תורה, וכן במוסף עומד על־יד התיבה (לימין שליח ציבור, או לשמאלו). ואם אחֵר תוקע במוסף, יכול לעמוד במקומו, ואינו צריך לעמוד על יד התיבה. [הדינים אם טעה בתקיעות, עיין בשלחן ערוך סימן תק"צ סעיפים ז' ח' ט']:


[טז] בעמדם להתפלל מוסף, צריך כל אחד לכוון דעתו בכוונה יתירה בתפילתו זאת אשר היא ארוכה בכמות ובאיכות, ובחינתה במקום עליון, עולה על כל התפילות. ורבים נוהגים להתפלל תפילה זו בלא לחש תחילה, אלא הש"צ בקול רם, והקהל אומרים יחד עמו בלחש, וכן הוא העיקר:


[יז] כשאומר השליח־צבור והציבור, ואנחנו משתחוים וכו' המנהג שמשתחוים כולם, אבל אינם נופלים על פניהם. וכן אין נופלים בסדר עבודה ביום הכפורים:


[יח] מי שיצא ידי־חובתו בתקיעת שופר וצריך לתקוע בשביל אחרים, יכול גם־כן לברך את הברכות, אם הם אינם יודעים לברך. ונשים פטורות מתקיעת שופר, וכן המנהג, אבל יכולות הן לתקוע בלא ברכה, או יתקע להם אדם אחר בלא לברך:


 [יט] כשיש מילה בראש השנה, יש אומרים שֶׁיִּמּוֹל לאחר ההפטרה קודם תקיעת שופר, שכך הוא הסדר, ברית אברהם (זו מילה) ועקִידת יצחק (זה שופר). אבל מנהגינו לִמּוֹל בגמר התפילה אחר היציאה מבית־הכנסת, כיון שמלין בבית:


[כ] כשיוצאין מבית הכנסת, יש ללכת בשׁוּבָה ונחת, שמחים וטוֹבי־לב, בבטחון כי שמע ה' קול תפילותינו ותקיעותינו ברחמים. ואוכלין ושותין כיד ה' הטובה, ואין מתענין בראש השנה ולא בשבת בנתיים. ומכל־מקום יזהרו שלא לאכול כל שבעם, למען לא יָקֵלּוּ ראשם ותהא יראת ה' על פניהם. ואחר ברכת המזון יש נוהגים שלא לישן, וכן ראוי לעשות. ורק אחרי חצות יכול לישן. והיושב בטל, כישן דאמי. אלא יעסוק בתורה או בתהלים או בספרי יראה ומוסר, כי קדוש היום לאדונינו. והולכין לבית־הכנסת לומר מזמורי תהלים בציבור עד תפילת המנחה. ובהרבה מקהילותינו אין נוהגין לומר סדר תשליך:


[כא] שני ימים טובים של ראש השנה, כיום אחד ארוך הן חשובים וקדושה אחת הן, ולכן נחלקו הפוסקים אם לברך שהחיינו בליל שני בקידוש, וכן בתקיעות של יום שני, או לא. כי יש אומרים כיון דקדושה אחת הן וכבר בירך שהחיינו בראשון, אינו צריך לברך עוד בשני. ועל־כן נוהגים שבקידוש ליל שני מניחין על השלחן פרי חדש או יין חדש, שתהא ברכת שהחיינו שבקידוש גם עליו. או שלובש בגד חדש. ואם אין לו, אינו מעכב ואומר שהחיינו, כי אנו תופסין העיקר כהפוסקים שאומרים שצריך לברך שהחיינו. אבל בתקיעות שלְּ־יום שני, המנהג שאינו מברך שהחיינו קודם התקיעות. אלא אם כן חל יום ראשון בשבת, כיון שעדיין לא תקעו:


[כב] אסור לבשל או לחמם אוכל מיום טוב ראשון של ראש השנה לצורך יום טוב שני, והוא הדין שלא להכין שום דבר מיום ליום (וכמבואר לעיל סימן צ"ה סעיף ה' וסימן צ"ו סעיפים א' ב' ג'. מיהו בדיעבד שעברו ובישלו, לא נאסר המאכל. וצריך להודיע דין זה לנשים שלא יתחילו בבישול וכיוצא בזה בליל יום טוב שני עד צאת הכוכבים, כי הרבה נכשלו. ויהי רצון שלא ניבוש ולא ניכלם ולא ניכשל עד עולמי עד:


 


 


זמן כפרה וסליחה 
זמן כפרה וסליחה הרב אליעזר מלמד
ראש חודש
 ראש חודש הוא זמן טוב להתחדשות, ועל כן יש בו שמחה מיוחדת. אלא ששמחתו אינה נגלית כלפי חוץ כמו שמחת המועדים. והטעם, מפני שבראש חודש אכן נפתח פתח להתחדשות, אבל עדיין אנו צריכים להשתדל להיכנס בפתח כדי לקלוט את קדושת ראש החודש ומתוך כך להמשיך את החודש הבא עלינו לטובה ולברכה.

 האם יש חובה לערוך סעודה בראש חודש
 ראש חודש נכלל בימים הטובים שראוי לשמוח בהם, שנאמר (במדבר י, י): "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חודשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם". ומבואר בנביא שהיו נוהגים לערוך בו סעודות (עפ"י שמואל א´ כ). אבל אין בו מצווה מפורשת לשמוח בסעודה ומשתה. לפיכך, מסקנת ההלכה שמצווה להרבות בסעודה בראש חודש, אבל אין בכך חובה (שו"ע או"ח תיט, א).

מצוות סעודת ראש חודש
 עיקר המצווה להוסיף לכבוד ראש חודש איזה דבר מאכל מיוחד על מה שרגיל בכל יום. וגם כאשר ראש חודש חל בשבת, מצווה להוסיף מאכל מיוחד לכבוד ראש חודש (מ"ב או"ח תיח, ב, תיט, א-ב). ואף שאין חובה לערוך את סעודת ראש חודש על פת, מכל מקום מצווה לאכול פת בסעודת ראש חודש (שעה"צ תיט, א). ולדעת בעל ספר היראים (רכז)
 חובה לשמוח בראש חודש באכילת בשר ושתיית יין. אולם לדעת שאר הפוסקים אין בזה חובה, אבל יש מצווה, ולכן המהדרים אוכלים בשר ושותים יין בראש חודש.
וטוב לערוך את השולחן לכבוד סעודת ראש חודש בדרך כבוד (בא"ח ש"ש ויקרא י).
 גם כשחל ראש חודש ביום שישי מצווה להרבות בסעודת ראש חודש. ויש להקדימה, כדי שיהיה לו תאבון בסעודת ליל שבת.

אימתי המצווה
 כאשר ראש חודש נמשך שני ימים, מצווה להרבות בסעודה בשני הימים. עיקר המצווה ביום, אבל בלילה יש אומרים שאין צורך להרבות בסעודה (מ"א, מ"ב תיט, ב). לעומתם יש אומרים שאף שהעיקר הוא להרבות בסעודה ביום, מכל מקום גם בלילה יש מצווה להרבות בסעודה (רמ"ע מפאנו עט, אשל אברהם בוטשאטש).
 
איסור תענית ואבלות בראש חודש
 אסור להצטער בראש חודש, ולכן אסור להתענות בו (שו"ע תיח, א). וכל הנמנע מלאכול אפילו שעה אחת לשם תענית, עובר באיסור, אבל אם באקראי לא הזדמן לו לאכול כמה שעות, אין בזה חשש (באוה"ל תיח ד"ה ´ר"ח אסור´; כה"ח ג). ומצד הדין, אפילו אם אכל פירות בלבד כבר אינו נחשב מתענה ואין בידו איסור, אלא שלא קיים את המצווה להרבות בסעודת ראש חודש. אסור לעשות בראש חודש דבר שמעורר צער. לפיכך אין מספידים את המת בראש חודש. ואם המת תלמיד חכם - מספידים אותו בפניו (שו"ע או"ח תכ, א, ומ"ב א; שו"ע יו"ד תא, ה).

 הליכה לבית הקברות בראש חודש
 נוהגים שלא ללכת לבית הקברות בראש חודש, כדי שלא לעורר צער בראש חודש. וקרובים של נפטר שיום השנה או השלושים שלו חל בראש חודש, יקדימו לפקוד את קברו בערב ראש חודש. ואם אינם יכולים ללכת בערב ראש חודש, יילכו לאחר ראש חודש. אבל לקברי צדיקים מותר ללכת בראש חודש, כי אין בהליכה לקבריהם צד של אבל או צער.
 
הקרבן המיוחד של ראש חודש
ביטוי מופלא נאמר בתורה על השעיר שהקריבו בראש חודש, שהוא "לחטאת לה´". ויסוד העניין מבואר בתלמוד (חולין ס, ב), שבתחילה ברא הקב"ה שני מאורות גדולים, השמש והירח; אלא שבאה הלבנה וטענה לפני ריבונו של עולם, איך אפשר ששני מלכים ישמשו בכתר אחד? בכוונתה היה שיקטין ה´ את השמש כדי שהיא תמלוך לבדה. אולם הקב"ה אמר ללבנה: "לכי ומעטי את עצמך". אמרה לפניו: "לפי שאמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי"? ניחם אותה ה´ בזה שישראל ימנו על פיה את החודשים, וגם הצדיקים ייקראו על שמה, ולא התנחמה. "אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח". ולכן נאמר "ושעיר עיזים אחד לחטאת לה´" (במדבר כח, טו).

 משמעותו של ראש חודש
 ועניין זה עמוק מאוד. ובפשטות אפשר לומר כי מיעוט הלבנה מבטא את החיסרון שישנו בבריאה; את הירידה שיורדת הנשמה בהגיעה לעולם הזה, ואת כל הנפילות שיש לאדם בעולם. וכל הירידות והחסרונות הללו הם לצורך עלייה, שמתוך ההתמודדות עם הקשיים נזכה להגיע לבסוף למדרגה גבוהה יותר. וכדברי רבי אבהו: "מקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גמורים אינם עומדים" (ברכות לד, ב). אולם בינתיים יש חטאים שגורמים צער רב בעולם, וכדי להפיג את הכאב ולתקן את החיסרון, צווה הקב"ה שנקריב את השעיר לחטאת. וזה עניינו של ראש חודש, להראות איך מתוך התמעטות הלבנה, שנגרמה בעטיו של החטא והקטרוג, צומחת התחלה חדשה. ולכן ראש חודש הוא זמן טוב להתחלות חדשות ותשובה, ויש בו שמחה עמוקה, אולם עד שהעולם ייגאל מכל חסרונותיו, עדיין שמחת ראש חודש נסתרת קמעה ואינה מתגלה בשלמות.

 מנהג אמירת הלל בראש חודש
 מנהג ישראל לומר הלל בראש חודש. ואמנם מצד הדין אין חובה לאומרו בראש חודש, כי רק בימים שנקראים מועד ואסורים בעשיית מלאכה חייבים לומר הלל, ואילו ראש חודש אמנם נקרא מועד אבל מותר לעשות בו מלאכה, ולכן אין חיוב לומר בו הלל. אלא שנהגו ישראל לומר הלל בראש חודש, כדי לבטא את קדושתו של ראש חודש, שמתוך קדושתו אפשר להתרומם בו למדרגה של אמירת הלל לה´. וכדי שיהיה ברור שהלל נאמר בראש חודש מצד המנהג ולא כחובה, מדלגים על שני חלקים מתוך הלל השלם (מתוך פרקים קיג-קיח בתהלים, מדלגים: קטו א-יא; קטז א-יא).

 מחלוקת הראשונים אם מברכים על ההלל
נחלקו הראשונים בעניין הברכה על ההלל. לדעת הרמב"ם ורש"י, כיוון שאמירת הלל בראש חודש יסודה במנהג בלבד, אין מברכים עליו, שאין מברכים על קיום מנהג. ולדעת ר"ת, הרא"ש והר"ן, על מנהג חשוב כקריאת הלל מברכים. למעשה יש בזה שלוש דעות בראשונים. א) לדעת רש"י והרמב"ם אין מברכים על ההלל של ראש חודש. ב) לדעת הרבה ראשונים יש לברך על ההלל של ראש חודש, וכך דעת בעל הלכות גדולות, רי"ץ גיאת, ראב"ד, ר"ת, רא"ש ור"ן. ג) לדעת רב האי גאון, ר"ח ותלמידי רבנו יונה, אם אומרים את ההלל בציבור מברכים על ההלל, אבל כשאין שם מניין אין מברכים על אמירת ההלל.

 המנהג למעשה
 למעשה נתקבלו בישראל שלושה מנהגים. מנהג האשכנזים ידוע ומפורסם, שמברכים על ההלל בראש חודש, וגם יחיד שאומרו לבדו מברך עליו.
.
 אולם לגבי מנהג ספרדים יש חילוקי מנהגים. בעבר אמנם נהגו בספרד עצמה לברך על ההלל בראש חודש, כפי שכתבו הר"ן והמגיד משנה. אולם כיום מוסכם שהיחיד אינו מברך על ההלל בראש חודש, אולם כאשר אומרים אותו בציבור יש שמברכים עליו יש שאין מברכים עליו.

השולחן ערוך (או"ח תכב, ב) כתב שמנהג הספרדים שחיו בסביבות ארץ ישראל שלא לברך על ההלל בראש חודש. אולם מנהג רוב הספרדים שחיו בצפון אפריקה, ובכללם יושבי מרוקו וטוניס וג´רבה, לברך על ההלל כאשר אומרים אותו במניין. והמנהג הרווח היה שהחזן מברך לפני ההלל ואחריו ומוציא בברכתו את כל הקהל. וכך נהגו גם בטורקיה. וכך כתב הרב משה חלפון הכהן אב"ד ג´רבה (ברית כהונה או"ח ר, ה). וכך כתב גדול רבני טורקיה בדורו, הרב פלאג´י (כף החיים סו"ס לג), וכך כתבו בספרים: שלמי חגיגה דף רכד; חסד לאלפים תכב, ב; שער המפקד; וכך נהגו בטוניס, כמו שכתב בשו"ת שואל ונשאל ב, ס, ובשו"ת מקוה המים ג, כד. וכך כתב למעשה הרב שלום משאש (רבה של ירושלים) בתבואות שמש או"ח סח. והוא עצמו נהג לברך בלחש עם החזן. ולמעשה ראוי ונכון שכל עדה תמשיך במנהגה.

 בני עדות שונות שמתפללים ביחד
 כאשר בני עדות שונות מתפללים יחד, טוב שגם כאשר החזן אינו נוהג לברך, אחד מאלו שמנהגם לברך על ההלל בראש חודש יאמר את הברכות שלפני ההלל ואחריו בקול רם ויכוון להוציא בברכותיו את כל השומעים, וכך יוכלו עולי צפון אפריקה לצאת בברכותיו כמנהגם.

ואף אלו שאינם נוהגים לברך על ההלל יענו אמן, וייצאו בזה ידי כל הפוסקים, שכבר למדנו שדעת רוב הראשונים שצריך לברך על ההלל בראש חודש. ואמנם ברור שהנוהגים שלא לברך צריכים להמשיך במנהגם, שהם נשענים על הרמב"ם ורש"י ומסורת אבותיהם, אולם כאשר הם נמצאים עם חברים שנוהגים לברך, טוב שישמעו את ברכתם ויענו אמן, ובזה ייצאו ידי כל הדעות. וכך שמעתי ממו"ר הראשל"צ הרב מרדכי אליהו שליט"א (ולא חשש למה שמובא ביחו"ד ד, לא). ------------------
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת 

רחצה לקראת שבת חזון


נהגו הראשונים להחמיר שלא להתרחץ בימים שלפני תשעה באב. אולם לקראת שבת חזון נוהגים הכול להתרחץ. למנהג ספרדים רוחצים כרגיל לקראת שבת חזון, ולמנהג אשכנזים נוהגים לרחוץ במים פושרים, באופן שלא יהיה תענוג מהרחצה אבל גם בלי להצטער ממנה. וכל אחד יכוון את המים באופן כזה שיוכל לנקות היטב את כל גופו כפי שהוא נוהג בכל שבת, אבל לא יתענג מחום המים, ולא ימשיך לעמוד במים מעבר לנצרך לשם ניקוי (ועיין בפניני הלכה זמנים ח, כא).


 


מנהגי סעודה מפסקת כאשר ערב תשעה באב חל ביום חול


כאשר ערב תשעה באב חל ביום חול, כבר בסעודה המפסקת מתחילים לנהוג מנהגי אבלות. אין אוכלים בסעודה שני תבשילים, אלא לכל היותר אחד. נוהגים לשבת על הקרקע, ואין יושבים בצוותא, אלא כמו אבל שמתו מונח לפניו שהוא יושב לבדו. וגם אם ישבו שלושה ביחד – אינם מזמנים. ומחצות היום שלפני תשעה באב אין לומדים תורה לכתחילה אלא בדברים עצובים הקשורים לחורבן הבית ולדיני אבלות (יעוין בפניני הלכה זמנים ט, א-ג).


 


דיני ערב תשעה באב שחל בשבת


כלל הוא שאין אבלות בשבת. ולכן אם תשעה באב חל בשבת, הצום נדחה ליום ראשון, ובאותה שבת אוכלים בשר ושותים יין ומעלים על השולחן אפילו כסעודת שלמה בשעתו, וכן שרים שירי שבת כרגיל, שאין אבלות בשבת. וקל וחומר שכך הדין כאשר תשעה באב חל ביום ראשון, שבשבת שלפניו נוהגים כבכל השבתות, וכל ההגבלות שנאמרו לגבי ערב תשעה באב שחל ביום חול אינם קיימים.


 


זמן הביניים שבין שבת לצום


בין השבת לכניסת הצום ישנו זמן ביניים, שבו עדיין לא יצאה השבת ומנגד כבר חלים איסורי הצום. וזאת מפני שספק בידינו אימתי נגמר היום הקודם ומתחיל היום החדש, בשקיעת החמה (19.27 בערך) או בצאת הכוכבים (19.52), ואם כן הזמן שבין שקיעת החמה לצאת הכוכבים הוא ספק יום ספק לילה, ונקרא ´בין השמשות´. וכיוון שיש מצווה להוסיף על השבת, השבת נמשכת עוד כמה דקות אחר צאת הכוכבים (20.03 בירושלים). יוצא אם כן, שמשקיעת החמה ועד דקות ספורות אחר צאת הכוכבים הוא זמן משותף לשבת ולצום. ובאותו הזמן אסור לעשות דבר שייראה כמנהג אבלות, שאין אבלות בשבת. ומנגד, משעת שקיעת החמה נמנעים מדברים שאינם הכרחיים מצד השבת, כגון אכילה, שתייה, רחיצה וסיכה.


 


סעודה שלישית


לפיכך, בסעודה שלישית אוכלים כבכל שבת, וכן מזמרים שירי שבת כבכל שבת, אולם מפסיקים לאכול ולשתות לפני שקיעת החמה (19.27). ואין בזה חשש פגיעה בשבת, מפני שאין חובה מצד השבת להמשיך לאכול סעודה שלישית אחר שקיעת החמה (שו"ע תקנב, י, ע´ מ"ב כג). וכן ראוי שלא לשיר שירי שמחה אחר שקיעת החמה, ואין בזה סימן אבלות, הואיל וממילא אין רגילים לשיר בכל שעה משעות השבת שירי שמחה.


 


רחצה בזמן הביניים


וכן נמנעים מרחיצה וסיכה משקיעת החמה ועד צאת השבת, שכן ממילא אין רוחצים כל השבת. אבל מי שיצא משירותים בבין השמשות, ייטול ידיו כרגיל, שאם לא יעשה כן נמצא מתאבל בשבת.


 


החלפת בגדים ונעליים


נשארים לבושים בבגדי השבת ובנעליים, וממשיכים לשבת על הכסא, וכן אין נמנעים מלומר שלום זה לזה, עד שייצאו שלושה כוכבים בינוניים ויעברו עוד כמה דקות לתוספת שבת (20.03 בירושלים. 20.06 בתל אביב). ואז צריך לומר "ברוך המבדיל בין קודש לחול", ובזה נפרדים מהשבת. אח"כ יסירו את הנעליים ויפשטו את בגדי השבת וילבשו בגדי חול.


יש נוהגים להסיר את הנעליים כבר בשקיעת החמה, מפני שנעילת הסנדל היא אחד הדברים האסורים בתשעה באב, וכיוון שממילא אין חיוב ללכת עם נעליים כל השבת, אין פגיעה בכבוד השבת אם חולצים את הנעליים בשקיעת החמה. אבל ברור שאם יהיו שם אנשים שירגישו שחלץ את מנעליו, יהיה בכך איסור, מפני שיראה אבלות בשבת. ולכן המנהג הרווח להסיר את הנעליים רק אחר צאת השבת.


כאשר מחליפים את בגדי השבת בבגדי חול, יש ללבוש בגדים שכבר לבשום בשבוע שעבר, מפני שאסור ללבוש בגדים מכובסים בתשעה באב.


 


תפילת ערבית


נוהגים לאחר את תפילת ערבית שבצאת השבת כרבע שעה אחר זמן צאת השבת שכתוב בלוחות, כדי שכל המתפללים יספיקו להיפרד מן השבת בביתם ולחלוץ את מנעליהם ולהחליף את בגדיהם, ולבוא לבית הכנסת לתפילת ערבית וקריאת איכה בבגדי חול.


 


הבדלה בפה


כיוון שיצאה השבת החל הצום ואי אפשר להבדיל על היין, לפיכך ההבדלה על הכוס נדחית עד לאחר סיום צום תשעה באב. אבל את הבדלת "אתה חוננתנו" שבתפילת ערבית כמובן שאומרים. ויש אומרים שטוב שנשים יתפללו ערבית במוצאי שבת זה, כדי שיבדילו ב"אתה חוננתנו". ומי שאינה מתפללת, תאמר "ברוך המבדיל בין קודש לחול" ואז תוכל לעשות מלאכות (מ"ב תקנו, ב).


 


 


ברכה על הנר


מברכים על הנר במוצאי שבת, מפני שברכת הנר אינה תלויה בכוס היין, אלא היא הודאה על בריאת האש שנתגלתה לאדם במוצאי שבת. ונוהגים לברך על הנר אחר סיום תפילה ערבית לפני קריאת איכה, שאז מדליקים נרות. וגם נשים מברכות על הנר. ואם הן בבית הכנסת ישמעו את הברכה מהחזן וייהנו מאור הנר שידליקו לידן. ואם הן בבית, ידליקו נר ויברכו עליו (עיין פניני הלכה שבת ע´ 108).


 


הבדלה על כוס בסיום הצום


בסיום הצום, לפני שאוכלים ושותים, צריך להבדיל על הכוס. ומברכים שתי ברכות, בורא פרי הגפן והמבדיל, אבל אין מברכים על הבשמים ועל הנר. ואין לאכול במוצאי הצום קודם אמירת ההבדלה על הכוס, מפני שאמירת "אתה חוננתנו" או "ברוך המבדיל בין קודש לחול" מתירה רק לעשות מלאכה, אבל לאכול אסור לפני שעושים הבדלה על כוס.


 


הבדלה לחולה שצריך לאכול בתשעה באב


חולה שצריך לאכול בתשעה באב, צריך להבדיל על הכוס לפני שיאכל. ונכון להבדיל על משקה מדינה (עדיף משקה משכר, ובדיעבד משקה נפוץ כדוגמת קפה, ע´ פניני הלכה הל´ שבת א, ע´ 110). ואם אין לו משקה מדינה יבדיל על מיץ ענבים, שאינו משמח. ובדיעבד יבדיל על יין וישתה מלא לוגמיו (בערך 40 מיל). ואם יש שם קטן שהגיע לחינוך לברכות, מוטב שהקטן ישתה מהיין ולא החולה.


קטן שאוכל בתענית, אינו צריך להבדיל לפני אכילתו.


 


קידוש לבנה


נוהגים לדחות את קידוש הלבנה עד לאחר הצום, מפני שצריך לאומרו בשמחה, ובתשעת הימים ממעטים בשמחה. ויש שאמרו שעדיף לדחות את קידוש הלבנה ליום שאחר תשעה באב. אולם מנגד יש שהסבירו שאדרבה נכון לומר קידוש לבנה במוצאי תשעה באב, כי יש אז קצת שמחה על משיח בן דוד שנולד בט´ באב, ומלכות דוד נמשלה ללבנה.


ורבים נוהגים לאומרו מיד אחר תפילת ערבית שבסיום הצום, אבל לכתחילה אין ראוי לנהוג כן, מפני שקשה להיות אז בשמחה, שעדיין לא הספיקו לשתות ולאכול ולרחוץ פנים וידיים ולנעול נעליים. ולכן נכון לקבוע את זמן קידוש הלבנה כשעה או שעתיים אחר צאת הצום, ובינתיים יאכלו ויתרחצו מעט, וכך יוכלו לקדש את הלבנה בשמחה. ובמקום שחוששים שאם ידחו את קידוש הלבנה יהיו שישכחו לאומרו, אפשר לאומרו מיד אחר הצום. וטוב שישתו וירחצו את הפנים לפני כן.


 


מנהגי אבלות בי´ אב


רובו של בית המקדש נשרף ביום י´ באב. ואמנם את הצום קבעו על פי זמן תחילת השריפה בט´ באב, אלא שהואיל ובפועל רובו של בית המקדש נשרף בעשירי, נהגו ישראל שלא לאכול בשר ולא לשתות יין בעשירי באב. למנהג הספרדים האיסור נמשך בכל היום, ולמנהג האשכנזים עד חצות היום בלבד (שו"ע ורמ"א תקנח, א).


 


לדעת רוב האחרונים, בנוסף לאיסור לאכול בשר ולשתות יין, גם אין לכבס או ללבוש בגדים מכובסים בי´ באב, ואין להסתפר ואין לשמוע מוזיקה משמחת ואין לרחוץ במים חמים. אבל לרחוץ בפושרים מותר. ויש מקילים וסוברים שרק מבשר ויין צריכים להימנע ביום העשירי, אבל מותר לרחוץ, להסתפר ולכבס ללא הגבלה. לכתחילה יש לנהוג כמחמירים, ובשעת הדחק אפשר להקל (עיין פניני הלכה זמנים י, יט).


וכן נוהגים שלא לברך ´שהחיינו´ ביום עשירי באב, כדין שלושת השבועות (חיד"א, כה"ח תקנח, ח).


 


* פורסם גם במדור רביבים בעיתון "בשבע".


מפרשת השבוע - סיכום פרשת השבוע לעילוי נשמתו של ר' משה שושן 
ספר במדבר - פרשת מסעי:
מתוך השיעור :"רשימה ארוכה של מקומות עלומים במדבר מופיעה בתחילת פרשתנו. ארבעים ושנים מסעות נמנים כאן, ומפרשים רבים מתייחסים למצוקה הפרשנית אליה מטילה אותנו התורה - איזה לקח מוסרי או אמוני ניתן להפיק מרשימת מקומות אלו? "
לקריאה:
http://www.yeshiva.org.il/midrash/doc/doc37/fr_hist.doc

   ספר דברים - פרשת דברים:

מתוך השיעור :"ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחודש דיבר משה אל בני ישראל... בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר


מדוע ראתה התורה צורך להודיע לנו את התאריך בו התחיל משה לבאר את התורה? מה מיוחד בא' שבט?

לקריאה:
http://www.yeshiva.org.il/midrash/doc/doc36/fishmot2.doc




קשה לכתוב דמעות-מוקדש לסבא 

ביצוע: אריק איינשטיין
מילים: אילן גולדהירש
לחן: ברי סחרוף

הלב נצבט ובגרון מחנק
והדמעות יורדות להן כמו גשם
ולא רואים דבר מרוב אבק
ומי יודע איך בכלל לגשת.

רוחות קרות הביתה נכנסות
אמת מרה טופחת על פנינו
ובאוויר שתיקה קשה מנשוא
וערפל בזויות עיניו

כל כך קשה לכתוב דמעות
קשה לשאת את הדממה
כל כך קשה לשיר דמעות
ומי יתננו נחמה

וצל גדול יושב ממש מולך
ענן שחור עוטף את הרקיע
וטלטלה אוחזת את כולך
אתה הולך, הולך ולא מגיע.

שרק נמצא כוחות להתגבר
שרק נמצא מילים בתוך האלם
המון מילים רוצות להאמר
וכל מילה בתוך דמעה נמהלת.

כל כך קשה...


געגוע-אתי אנקרי 

מתקדמת אל האבן
מאחורי שער ברזל
עומד שם איש שמתפלל
ומבקש שנשלם
שורות, שורות
והדמעות שוב מאיימות
אני אף פעם לא יודעת
אם עד להן.

זה שוב אותו הגעגוע
כמו דיבוק, כמו שריפה
הוא מתפשט בי ונוגע
בכל מקום -
אתה.

כשכולם יחד מתקדמים
אני פוחדת מי בתור -
מי יעקור לכאן ממני?
הם צועדים
כמו בטיול שנתי לא מאורגן
רק הדקות
עוברות על פני כולם
ומשאירות סימן.

זה שוב אותו הגעגוע
כמו דיבוק, כמו שריפה
הוא מתפשט בי ונוגע
בכל מקום -
אתה


 
אם יש לך חומר מתאים מפרי עטו אנא שלח על כך הודעה למנהל האתר.
 
שם פרטי:
שם משפחה:
חיפוש מתקדם
דף הבית |  יצירת אתר זיכרון |  מידע לאבלים ולמנחמים |  אודות "עד עולם" |  תקנון |  צור קשר |  כל אתרי ההנצחה
כל הזכויות שמורות ©